פרק 5 ואחרון - הגענו לאמונה...
נשאלה כאן שאלה טובה, אם אני מבקש "חיבור" בתאווה, אז מה הפשט בפסוק "לתאווה יבקש נפרד"? (אם אינני טועה הקושיה קשה גם בלי המאמר הקודם שלי)
ישנם שתי תנועות הפוכות שהם החומר איתו נברא העולם. נקרא להם "רצון להשפיע" ו"רצון לקבל". (בעל הסולם מדבר על זה הרבה)
נסביר את העיקרון וההופכיות שביניהם ונראה איך מתוך הניגודיות נוצרת לה הדינמיקה של הבריאה.
בראשית, הייתה רק הויה אחת, שם הוי''ה ברוך הוא. ה' אחד ושמו אחד. שם אין מקום לשניות, האחדות שוללת כל התחלקות וכל עצמאות.
הנקודה הראשונה שנבראה היא הרצון לקבל. איזושהי בריאה, שמרגישה נבדלת, חווה זהות עצמאית אל מול האור האלוקי,
וכל כולה רוצה לקבל את המילוי האלוקי. (הכלי שואף להתמלא באור). הבריאה הראשונית הזו במהותה עשויה מהעדר אורו שמשתוקק להתמלא באור.
והכלי אכן מתמלא באור. כי אלוקים מלא חסד הוא, ורוצה להייטיב, וזו המידה הנקראת "רצון להשפיע". הכלי הזה אכן מתמלא בשפע, עד שיש שוב איחוד גמור. הרצון לקבל קיבל הכל. הנברא קיבל את החסד מהבורא.
הבעיה היא, שהכלי מתבייש. (נהמא דכיסופא) הרי הוא במהותו חסר, ומדוע יקבל בחינם את החסד האין סופי של אלוקים?
הבושה נובעת כי החיבור אינו שלם. (הרי אשה לא מתביישת לבקש משהו מבעלה, אם הנישואין תקינים...) נסביר מדוע החיבור לא הושלם.
הרי ברוחניות החיבור הוא לא מגנטי, או תיקתק, או רוכסן... החיבור הוא של שני צורות דומות, שני רעיונות זהים, שמתאחדים תחת מכנה משותף אחד.
וכאן ישנה סתירה בין הדבקים. כי הרצון לקבל הפוך הוא במהותו מהרצון להשפיע, ובעצם קבלת השפע כמקבל הוא מתנתק מהנותן.
לכן אחרי הניתוק הרצון לקבל מתבייש מהרצון להשפיע.
בושה זו גורמת לכלי להתרוקן, כי הוא חיפש להתמלאות מחיבור למשפיע, ופתאום נמצא שבעצם החיבור מתחדד ההבדל ביניהם.
כשהכלי ריק, הוא שואף מיד להתמלאות שוב. שוב רצון לקבל. ריק מאור.
בשלב הבא, מחליט המקבל שאין ברירה, הדרך היחידה לקבל באמת ולהידבק באמת במשפיע היא להיראות כמותו. להידמות אליו.
ואז המקבל מרוכז כל כולו בלהשפיע. הוא לומד ממיטיבו הראשון ובצורה מוחלטת וטוטאלית הוא מתמסר ב100% להעניק ולתת מעצמו את מה שקיבל.
להפתעתו ותדהמתו, הוא מצא את עצמו שוב ריק. כי את כל השפע שקיבל הוא העביר הלאה. וכיון שהפסיק להעמיד את עצמו מול האור האלוקי כ"מקבל", הוא הפסיק להיות מקבל.
אין שפע נמשך בעולם בלי ה"רצון לקבל".
ויותר מזה, הרי הוא נברא ככלי ולא כאור. אמנם אלוקים רוצה אותו דבוק באור, אך מי ביקש ממנו לאבד את זהותו?
הרי גם קודם שנברא היה מאוחד בדבקות נפלאה עם המשפיע, ואם תפקידו זה להתכלות ולהסתיים, עבור מה נברא?
אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי. אם אהיה משפיע, אפסיק לקבל, אם אהיה מקבל, לעולם לא אקבל את הדבקות במשפיע. מה עושים?
וכאן מגיעה תוירה עצומה, ישנם שני רבדים נוספים. "משפיע על מנת לקבל" ו"מקבל על מנת להשפיע".
עכשיו נבין את הסיבה מדוע הרצון הקודם להשפיע לא הצליח. כי אכן היה רצון להשפיע אך זה היה כמו איזה טריק ותחבולה איך להיות מקבל חזק יותר.
ברגע שכל המטרה היא לחפש את תועלת עצמי, הנתינה מקבלת צבע של רצון לקבל. ואין דביקות.
"המשפיע על מנת לקבל" מרוכז בעצמו, מזין את האגו שלו, הוא משתמש ב"השגות האלוקיות" שלו כדי להדגיש את העצמאות שלו. המוטיבציה שלו זה "לקבל",
ולכן תמיד יישאר במהותו שונה מהבורא. כי התכלית הזו סותרת את הדבקות.
אלא, הדרך הנכונה היא, "מקבל ע"מ להשפיע". להישאר תמיד מקבל, מקבל שלית ליה מגרמיה כלום, אין לו זהות עצמאית, הוא מקבל. אך לא מקבל המנותק מרצון המשפיע, כי הוא מקבל ע"מ להשפיע לאחרים, ובזה הקבלה מגבירה את הדבקות ביניהם.
וכל פעם שהוא (הכלי) מרגיש את עצמו כפרט, ומתחיל להרגיש שהרצון לקבל רוצה להתמלאות ובזה לרוקן אותו, הוא מיד נכנע, מתבטל לה', ההרגשה הזו המתגנבת בלב שאני שווה משהו – כוחי ועוצם ידי... היא באה מהמילוי של האור, מההשפעה, במילים פשוטות, כשאבא נותן לי כישרון חכמה, יופי כסף, גובה וכח, אז אני מתחיל להרגיש את הכוחות הללו כחלק ממני, אני רואה את הזהות שלי כבעל כוחות! אני מתגאה, כי אני מרגיש שעלי נאמר הפסוק ה' מלך גאות לבש. אני בטוח שאלו בגדים ולבושים שלי! הבעיה היא שאם זה מגיע מתוך רצון לקבל ומתוך הדגשה על טיפוח האני שלי ולא כחלק מהדביקות בו ית' אז זה פועל הפוך, ובמקום שאור ה' ישכון בי ויחד עם זאת יישאר אור ה', זה נהפך להיות אור שלי! ונמצא שהאור הזה החשיך לי.
האיזון העדין הזה הוא כל כך דק. עלי להחזיק כפרט עצמאי את גילוי האחדות! תמיד עזר לי לחשוב שאני חלק מפאזל של מיליארד חלקים... הרגע הקריטי הוא הרגע בו אני מגדיר את המניע שלי לחיים. האם בסוף אני מחפש להידמות לאלוקים – להידבק בו – להתבטל אליו, האם התכלית שלי זה להיות "רצון להשפיע"? אני אמנם רוצה לקבל ממנו, אבל הכל כדי להחזיר לו את שקיבלתי. אני יודע שאבא רוצה להייטיב לי, אני רוצה לקבל את הטוב הזה את האור, אבל לא למעני לא בכדי שאתנתק אלא כדי שאתחבר אליו, כדי שאעשה את רצונו. בזה שאני עובד ה' לשם שמיים, אני מראש מוותר על כל האורות וההשגות, כי לא למעני אני כאן אלא למען הדביקות בו.
זהו הכלי הנכון שיכול לקבל אור אין סוף. כי הכלי שואב את עצם קיומו מההשפעה האין סופית, הכלי מתקיים כמקבל את השפע האין סופי על מנת להחזיר אותו אל האין סוף, ובזה הוא נהיה צינור או מראה, הוא אמנם לוקח חלק פעיל ועצמאי בגילוי האלוקות אך אינו משתמש באף כוח של נברא אלא שואב את כל כוחו מהבורא, ובזה הוא אינו מגביל את עוצמת והיקף האור, אלא אדרבא, ככל שירצה האין סוף להתגלות, ככל שתתברר אחדותו בעולם כך המקבל ע"מ להשפיע יהיה יותר דבוק בו, וממילא יותר שואף לקבל וממילא מתמלא יותר ואת זה הוא מחזיר לבוראו, עד אין סוף... מקבל, על מנת להשפיע.
ונחזור לעולם התאווה.
אני תמיד רציתי חיבור, ערך, איחוד, אור! אני יודע שזו המשמעות היחידה לחיים. אני "רוצה לקבל"... ועדיף כמה שיותר.
וכיוון שבעצם ההעמדה שלי כמקבל אני נהפך להיות נפרד, לתאווה יבקש נפרד, אני מתרוקן וחייב חיבור עוד יותר חזק... מחלת העוד?!...
אני שוב מתמלא מהחיבור, אני "עושה אהבה", מתעסק ב"אורות" שממלאים את כלי השבורים, והנה שוב "נהמא דכיסופא"...
שוב האורות מדי חזקים לכלי, הכלי לא יכול להכיל את הבושה שבחיבור בו אין דביקות אמת.
ניסיתי לתת ולתת, להעניק לאישתי, להעניק לגברת.... ול... וגם ל... אבל גם זה רוקן אותי. כי זה היה רצון להשפיע ע"מ לקבל...
זה היה טריק איך לסחוב לעצמי ערך ואהבה, איך להיות נפרד. בעומק חיפשתי דבקות בו ית', בפועל זה התפספס, חיפשתי דבקות לאלוהים העצמי שזיהיתי בכוחותי. השיטה כשלה.
לא נותר אלא לשנות את הגישה.
הגישה של התאווה היא רצון להשפיע ע"מ לקבל, לא עוד. מהיום אני רוצה לקבל! אני כאן עבור עצמי, זו ההחלמה שלי, אני פה בזהות מלאה!
לא עבור אשתי לא עבור פלוני, לא עבור העבר הדתי שלי, אני כאן כי אני רוצה לחיות!!! אני רוצה לקבל...
אבל המטרה והתכלית של הכל זה "על מנת להשפיע". אני קיים כדי לגלות את אבא, כדי "להיכנע אליו ולוותר לו..."
הגישה הזו לא מחפשת בשורה התחתונה את טובתי וכבודי ותאוותי, אלא את כבודו רצונו ותאוותו (נתאווה שתהיה לו דירה...)
בגישה החדשה אני אמנם נראה מתעסק עם אותם הנתונים, רצון לקבל ורצון להשפיע... לכאורה המרכיבים זהים, אך לא, ישנו הבדל תהומי איזו מטרה תקדש את אילו אמצעים.
אם המטרה היא "לשם שמיים" כניעה לאבא, זה אומר שאני לוקח על עצמי את המחיר היקר, מחיר ההחלמה. כאב ההחלמה...
צעד 2: הגענו לאמונה שרק כח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות... מכאן מתחילה הגישה החדשה. מכאן אני מתחיל לפתח את האמונה שלי, או על כל פנים להגיע אליה. (המינימום זה מה שמכונה ב12ו12 "סף האמונה")
האמונה הזו היא התפיסה שבה העולם כולו הוא השתקפות של האחדות האלוקית, וכל כולי ניצב כאן ככלי ריק המוכן להתמלאות באורו יתב',
אך לא עבור עצמי אלא עבור כבודו ורצונו של אבא.
האמונה הזו מנחה אותי, להמשיך את התנופה בה אני נמצא, התנופה לאחדות, התנופה לאהבה ערך ודביקות...
אך הפעם מונחים על ידי גישה חדשה – "אמונה" שלפיה אני מקבל על מנת להשפיע.
אם עד היום אני הייתי מרכז העולם, הרגשתי את חווית האיחוד בתוכי, קישרתי את אלוקים אל עצמי, ניכסתי אותו אלי, אם בגישה של התאווה, אני באמצע!
יש מלאכים טובים בצד ימין ומלאכים רעים בצד שמאל, אלוקים למעלה, אישתי ברקע, והילדים שלי למטה...
זוהי הטעות! זהו השקר! אני לא באמצע! אין אמצע! אלוקים הוא האמצע וכל העולם מאוחד בו!
בגישה של התאווה אני הייתי הצייר. ציירתי דברים יפים, ציירתי דברים מכוערים, ציירתי את מה שאני רוצה, ציירתי את מה שאני לא רוצה,
והכי חמור ציירתי את אלוהים. נתתי לו ידיים ענקיות, עיניים חכמות, ראש עצום, גובה אדיר, יצא ציור מרשים... האמנתי לעצמי שהציורים שלי הם המציאות.
זוהי הטעות! זהו השקר! אני לא הצייר! אין כזה ציור! אלוקים הוא הצייר ואני ושאר העולם אנחנו כולנו חלק מהציור!
מצעד 2 אנחנו בגישה חדשה, אלוקים הוא הצייר אלוקים הוא האחד, הוא נקודת המרכז של העולם, הכל פונה אליו, הכל נוטה אל כיוונו, בזה האמונה נהפכת למעשית, אקטיבית, מנחה. כי היא מכוונת ומנתבת את התנופה שלי לכיוון הנכון, להיות כלי לקבלת שפעו של ה' ית' מבלי להסתיר בנוכחותי את אינסופיותו, להיות מקבל ע"מ להשפיע...
ברגע הזה של צעד 2 שהוא בא תיכף בסמוך לסיום צעד 1, אני חייב לשמור על האיזון החדש. מצד אחד להיות נוכח במאה אחוז, להיות עצמי, להיות עצמאי, לחשוב מה טוב לי ומה כדאי לי, ומצד שני להגדיר את כל הקיום שלי ככלי לגילוי אורו ית', כמי שנמצא כאן רק עבור מטרה אחת, שיתגדל ויתקדש שמיה רבא... זהו הצעד 2 שמחייב את צעד 3, למסור וכו'...
אני חושב שברגע הזה (בין צעד 1 ל2) להתקשר לחבר ולהזעיק עזרה, זו צורה די טובה לממש את התיאוריה הנ"ל. כי אז אני מודה שאני לא מרכז העולם, הרי אני נזקק לעזרה, ובזה שאני מבקש מחבר אני הופך את עצמי לכלי "רצון לקבל"... אם אני עושה את זה מהסיבות הנכונות אני גם משפיע חזרה לאותו חבר, וכך במיקרו בקטנה, קרה אל מול עינינו הדביקות הזו של מקבל ומשפיע שמתאחדים יחד המקבל והנותן בחוויה משותפת... אז נעלמת הבושה מתפוגג לו הנהמא דכיסופא...
כשאני חווה את זה באיזשהו מקום בנפש, גם אם זה בקטנה על חבר, במיני דוגמית, אני כבר פתוח להיות כלי מקבל בצעד 3...
חברים יקרים, תודה. רק בזכותכם הגעתי...
