ברוכים הבאים, אורח

מריצוי לפיצוי
(0 צופה) 
  • עמוד:
  • 1

נושא: מריצוי לפיצוי 795 צפיות

מריצוי לפיצוי לפני 11 שנים #33280

  • נתן במתנה
  • רצף ניקיון נוכחי: 1823 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 1001
אחד המשפטים המחלימים ביותר ששמעתי מתחילת עלייתי על הרכבת הוא:
"אנחנו מנסים בכל כוחנו להימנע מלהגיע למצבים שעמוק בתוך הלב אנחנו כבר יודעים שאנחנו נמצאים בהם".
אסביר (בגוף ראשון).
אחד מפגמי האופי היסודיים שלי הוא חוסר קבלה עצמית. באחד מהביטויים שלו הוא מופיע כצורך שלי שאנשים יגלו רגשות חיוביים כלפי, כרגע איני מתכוון לרגשות חיוביים במובן של 'הערכה אינטלקטואלית' אלא במובן של אהבה וקבלה. שאשתי תחשוב שאני אדם הגון, שאני אדם טוב לב, מקשיב. שהחברים שלו יראו בי כתובת. הצורך הזה כל כך חזק אצלי, עד שהוא מניע אותי ל'השתמש' ברגשות היפים שאנשים אחרים מביעים כלפי - נניח שחבר טוב אהב את הברכה שכתבתי ליום ההולדת שלו ואמר לי בעיניים שמחות: תודה, מאוד שימחת אותי. אני 'שואב' את הרגע הזה - במקום להרגיש את הקשר ביני לבין אותו החבר, אני מרגיש את הדגדוג הזה מאחורי הגב שאומר לי: אני אהוב, מקבלים אותי, אני אדם ששווה להיות במחיצתו.
אני עד כדי כך צריך את הרגע הזה, בו 'חיזקתי' את האגו שלי מגילוי החיבה של החבר, עד שקשה לי להיכנס איתו לקונפליקט.
אני מפחד לאכזב אותו, אני מפחד שהוא יגלה כלפי קרירות, אדישות.
חשוב לי להבהיר: הפחד הזה אינו מאותו האדם, פחד מאדם אחר אינו נכנס לתסביכים שאני הגעתי אליהם.
הפחד הוא מאובדן הזאת שלי.
אני מרגיש שאם אותו האדם יגלה כלפי עוינות או חוסר הערכה, משהו בתוכי יישאר חלול. אף פעם לא ניסחתי את זה לעצמי באופן הזה, כמובן, אבל הגוף שלי מרגיש את זה: התחושה הזו של המחנק בגרון ברגע שאני בעימות, חוסר היכולת של הראש שלי לשחרר את מה שהיה, הצורך שלי לשפוט מחדש את הסיטואציה, לבחון היכן טעיתי ולהרגיש אשמה או היכן הוא היה רשע ומגעיל ולהרגיש טינה.
המצוקה אותה אני חווה ברגע שאשתי אומרת לי איזה משפט של דחייה.
כל ה'סימנים' האלה, שעד העת האחרונה לא קישרתי ביחד, מתארגנים להם סביב פגם האופי היסודי הזה - אי קבלה עצמית והסתמכות על הסביבה בשביל לייצר את אותו העצמי האהוב. [כמובן שיש דרכים אחרות להסתמכות על הסביבה, כמו שליטה שהיא התנועה הנגדית ואולי העמוקה יותר של הריצוי, אך אתאר אותה בהזדמנות אחרת].
אלא שהטירוף הזה לא נגמר כאן.
מכיוון שעמוק בתוך הלב אני יודע שאני מרצה, אני יודע שאם  'הם' 'באמת' היו יודעים עלי את מה שאני יודע על עצמי - 'הם' היו דוחים אותי מעל פניהם במבט בוז עם נטייה לחמלה על ה'בהמיות' בה אני מתנהג, ועל הפרצופים הבוהים-תאבים שאני עושה כשאני מסתכל בפורנוגרפיה, אני נכנס לסחרור: איני יכול להשאיר מערכת יחסים אחת על כנה. אני כל הזמן צריך 'אישור' על כך שהיא באמת יציבה. אני כל הזמן צריך שאשתי תגיד לי שהיא באמת אוהבת אותי, שהחברים יראו לי שהם באמת מעריכים ומקבלים אותי. אני רגיש מאוד לכל סימן של דחייה. עייפות מתפרשת אצלי כחוסר עניין. מצוקה מתפרשת אצלי כתוקפנות נגדי. כל דבר נכנס לקטגוריה של 'טובים' כנגד 'רעים'.
והמציאות מסתבכת. הרגשות גואים, מסוכסכים.
ואז, פתאום, יש פיתרון: שם, אני המלך, אני מזפזף, מחפש את 'ה'קטע, אני שוכח מהכל. אני נבלע שם. אני לא מחפש סתם ריגוש. אני מחפש את השכחה. אני מחפש להיבלע, לא לזכור מי אני ומה השעה, ואת סדר הבוקר שממנו רצתי מלא כמיהה, פשוט להיות שם אני וה....
עוצמתו של הריגוש מאפשרת לי לתחזק את עצמי, הנה - יש משהו בחיים שהוא גדול מהם, שהוא יפה. גדול ממני. חזק ממני. אני מרגיש שייך, מלא חיים וחיוניות.
ואז, ברגע שאחרי, הרגע שבו שוטפים את הידיים ומנסים בכל הכוח שלא להריח את הסירחון הזה..הטירוף שבדבר מכה בי, כמות השנאה העצמית שמשתחררת אז עולה ביחס ישר לעוצמתו של הריגוש

מטורף?
זה אני - אחד שמנסה כל הזמן להימנע מלהרגיש את המצוקה הפנימית ולכן ממשיך להעצים אותה באמצעות ריצוי ובאמצעות פיצוי

נתן במתנה.
מכור
אבא אוהב העלה אותי לרכבת ההחלמה בכ אדר תשע"ב, היום בו הפנמתי שהתאווה היא חלק ממני, והיא תשאר כזו עד ליומי האחרון, ופניתי לעזרה.
סיפורי האישי
נערך לאחרונה: לפני 11 שנים על ידי .

בעניין: מריצוי לפיצוי לפני 11 שנים #33285

אאוצ'. ישר לבטן.
תודה
תן לו משלו, שאתה ושלך - שלו
וכן בדוד הוא אומר "כי ממך הכל, ומידך נתנו לך"

בעניין: מריצוי לפיצוי לפני 11 שנים #33289

  • הושיעה נא
  • רצף ניקיון נוכחי: 1617 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • יש תקווה!
  • הודעות: 2406
דיברת בדיוק בדיוק עלי.
אני מפרש כל עייפות כחוסר עניין.
אני שואף ומסניף את המחמאות וההצלחות שלי. מקבל כל פעם מחדש אישור, אישור שאני הכי הכי בעולם.
אני נרקומן של אגו. ככה אני מאולף.
תודה לך נתן
בבקשה תמשיך...

(רק תזהר לא להסניף את התגובה שלי  )
אנא ה' הושיעה נא! עוזר דלים הושיעה נא!
הושיעה את עמך, וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד עולם...

בעניין: מריצוי לפיצוי לפני 11 שנים #33290

  • אסירותודה
  • רצף ניקיון נוכחי: 6040 ימים
  • מנותק
  • מנהל
  • הודעות: 3448
מתנה יקרה, מהרגע הראשון שנפגשנו היה ביננו משהו מאוד חזק. וכעת אני בפלונטר. כי כתבת הייטב. תיארת בכישרון רב את מה שאני מרגיש, אבל לומר לך תודה איני יכול שמא אפטם את 'האני' הלא נכון שלך?!

הנכון בעיני, הוא לומר לך תודה. כי נגעת בי. בכישרון רב. הספונסר שלי לימד אותי שזה לא שלי. זאת 'מתנה'. אתה בסך הכל מגשים את הפוטנציאל שלך. לא עשית משהו בשביל לקבל אותו. אתה אתה ללא קשר למה שכותבים עליך, חושבים עליך. או אומרים לך.

לימדו אותי שזאת מהות הענווה. (כדאי לך לקרוא עוד ב 12&12 בצעד השביעי) בל"נ אכתוב על כך בהרחבה בהזדמנות. אבל אני זו הנשמה שלי, היא מגדירה את האני האמיתי, לא הפעולות שלי או של אחרים.

לסיום אומר לך, אח שלי, אתה זו הנשמה שלך. והיא מוארת באור שרק אחד יכול להאיר. תמשיך להצמד אליו. אל תנסה 'להסניף' את המילים הללו.  אין סיכוי שהם לא יתנו לך את מה הוא נותן...

אוהב.
מכה אב התשס"ה הנס האישי שלי ממשיך, רק להיום. אפשר לקרוא עליו כאן

בעניין: מריצוי לפיצוי לפני 11 שנים #33297

  • סוד הכניעה
  • רצף ניקיון נוכחי: 2477 ימים
  • מנותק
  • מנהל
  • הודעות: 4172
נתן במתנה היקר,

מה שעבד עבורי מאוד חזק בענין הזה הוא דווקא הצעד הרביעי, שם הייתי צריך לעשות המון הפרדה בין מה שאנשים עשו או לא עשו, לבין מה שאני הרגשתי, בין אם בצדק ובין אם בטעות גמורה.

ראיתי באופן ברור מאוד שמה שאנשים אמרו או עשו זה לא באמת מה שהגיע אליי, והחוויה שלי היא סובייקטיבית לחלוטין לפי האופן בה רציתי לחוות אותה.

אתן דוגמא: רבתי עם אשתי ורציתי "לדפוק אותה" וליפול ולמות. כשחזרתי לשפיות דיברתי איתה והיא שאלה אותי איך אפשר לומר שהמפוכחות שלי לא קשורה אליה, הרי "בגללה" כמעט נפלתי. אבל מהמקום של הצעד הרביעי היה לי מאוד קל לראות שזה קשקוש ואם נפלתי או כמעט נפלתי זה ענין שהוא נטו שלי, וכל השאר הוא פרשנות מעוותת שאני נותן לדברים באופן שבו מתחשק לי.

הייתי מגדיר את זה ככה: אני יושב וצופה בהצגה אבל לא מקשיב בכלל לקולות ולמה שהשחקנים באמת עושים. הסיפור שלהם לא מעניין אותי כי אני שקוע בראש שלי בתוך איזה סיפור אחר בכלל. כעת, כל מה שאני רואה על הבמה או שומע מתוך מה שעובר את מסך הערפל, אני מנסה להתאים לאותו סיפור שסיפרתי לעצמי. לא משנה אם יש שקט או רעש, ריצה או הליכה, הכל אני מתאים בצורה מסויימת לסיפור שלי, ואז אני גם יכול לספר שראיתי בהצגה כך וכך.

זה אותו דבר עם אשתי ושאר הדברים. היא עושה את אותם דברים שהיא עושה תמיד, אבל אם אני מחליט להשתגע - אני יפרש כל דבר שהיא אומרת (וכל דבר אחר בעולם מסביבי) כחלק מהסיפור שנקרא: הנפילה של סוד.

אני מבין שלקחתי את הפוסט למקום טיפה שונה, אבל אצלי זה אותו רעיון. הענין הוא שאני שואב מהסביבה את מה שאני רוצה, בלי קשר לסיפור עצמו.
הכינוי שלי הוא 'סוד הכניעה' ואני מכור בהחלמה. בחסד א-לוהים - לגמרי לא מובן מאליו - אני נקי מאז כ"ו בכסלו תשע"ב, כל יום - רק להיום.

הסיפור האישי שלי: goo.gl/mShRFs
נערך לאחרונה: לפני 11 שנים על ידי .

בעניין: מריצוי לפיצוי לפני 11 שנים #33346

  • מוישלה
  • רצף ניקיון נוכחי: 1667 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • נקי בחסד אלוקים מי"ב בטבת תשע''ג 20/12/12
  • הודעות: 1007
נתן במתנה
תודה רבה על הדברים
הפחד ל'אכזב' את אלו שנתנו בי אמון, הפחד שהם ראו אצלי משהו מסויים, ואבוי אם אחשוף בפניהם דמות שונה ממה שהם יצרו לעצמם, בדמיוני. מוכר עד כאב. אחת מההגדרות שקלעו מבחינתי להרגשה הזו, היא משרתם של שני אדונים, אני מנסה לשמור אצל כל אחד מחברי את הרושם הראשוני שאני בטוח שרק בגינו הוא עדיין רוצה בחברתי. וזה כולל גם את אשתי, אני מנסה תמיד להתאים את עצמי לפרופיל שציירתי לעצמי שהיא חיפשה בבעל. זה תמיד מביא, לשקרים, הצגות, פחדים וחוסר אמון.

תודה על העלאת הנושא באופן כל כך חד וכואב
מוישל'ה
מה לך, יחידה, תשבי דומם כמלך בשבי, כנפי רננים תאספי וכנף יגונים תסחבי, כמה לבבך יאבל, כמה דמעות תשאבי, דבקת ביגון עד אשר קבר בתוכו תחצבי.
דומי, יחידתי, לאל, דומי ואל תעצבי, עמדי וצפי עד אשר ישקיף וירא יושבי.
סגרי דלתך בעדך, עד יעבר-זעם חבי.

בעניין: מריצוי לפיצוי לפני 11 שנים #33350

אני מצטרף בדברי תמיכה והזדהות וכפי שחברי כאן מוישלה התנסח "אני מנסה לשמור אצל כל אחד מחברי את הרושם הראשוני שאני בטוח שרק בגינו הוא עדיין רוצה בחברתי. וזה כולל גם את אשתי, אני מנסה תמיד להתאים את עצמי לפרופיל שציירתי לעצמי שהיא חיפשה בבעל." כשהדגש הוא על כך שהפרופיל של אותו בעל הוא רק מה שאני זה שציירתי אותו, היא בכלל ציירה ציור אחר.
ואתם יודעים מה הציור שהיא ציירה? היא ציירה אותי כפי שאני.

קושי עצום שהיה לי בהיחשפות של אשתי למחלה שלי, חוץ מהבושה האשמה הכאב חוסר האמון וכו' וכו'
היה בכך שהתניתי את אהבתה אלי בגלל מי שאני לפי המודל שציירתי. היא הרי לקחה בחור טוב מישיבה טובה. ומה מתברר? שאותו בחור ששקןע בלימוד, שקוע גם בזימה. אותו בחור שמבין בלימוד, מבין גם בתאווה...
איך היא תמשיך לאהוב אותי אחרי כל זה? היא הרי חיפשה מישהו אחר לחלוטין. ודוקא שם גיליתי את האהבה הגדולה והכנה שלה אלי. אהבה שהבהירה לי שאני יכול להיות נאהב לא בגלל היכולות הטובות שבי, אלא בגלל שאני זה אני.
אהבה שהכילה אותי ונתנה לי כוח להכיל את עצמי גם ברגעים שלא יכולתי למחלה הזו.. שלא יכולתי לסבול את הכשלון שלי בהחלמה.
גם שם אהבתה היתה אלי כפי שאני עם המחלה שלי עם כל מי שאני, הבנתי חוויתית שאני יכול להיות נאהב, הרגשתי שכשלון  והצלחה הוא לא כל מי שאני..
נערך לאחרונה: לפני 11 שנים על ידי .

בעניין: מריצוי לפיצוי לפני 11 שנים #33352

  • מנחם
  • מנותק
  • דירוג כסף
  • הודעות: 145
כמו שאסירות כתב הקריאה בפוסט מעוררת מחשבות כיצד נכון להגיב לו...
המשפט הכי מדויק פה לגביי, הוא :"עוצמתו של הריגוש מאפשרת לי לתחזק את עצמי, הנה - יש משהו בחיים שהוא גדול מהם, שהוא יפה. גדול ממני. חזק ממני. אני מרגיש שייך, מלא חיים וחיוניות."
חוויתי את זה גם מכיוון קצת שונה. לא פעם ולא פעמיים אחרי שראיתי אשה  וזה עורר בי טינה או קנאה כזו או אחרת, או יאוש או תסכול או מה שלא יהיה הייתי צופה היכן שהייתי צופה והייתי חושב במודע: "הנה האשה פה בסרט יותר יפה מזו שראיתי. והיא שלי עכשיו, היא לא מסתירה ממני כלום, אז מה מענינת אותי האשה ההיא שראיתי קודם ברחוב?" וזה היה מרגיע אותי.
בארבע מילים: לא רוצה לחזור לשם.

בעניין: מריצוי לפיצוי לפני 11 שנים #33353

  • הושיעה נא
  • רצף ניקיון נוכחי: 1617 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • יש תקווה!
  • הודעות: 2406
זה הקטע שלי:

הצורך הזה כל כך חזק אצלי, עד שהוא מניע אותי ל'השתמש' ברגשות היפים שאנשים אחרים מביעים כלפי - נניח שחבר טוב אהב את הברכה שכתבתי ליום ההולדת שלו ואמר לי בעיניים שמחות: תודה, מאוד שימחת אותי. אני 'שואב' את הרגע הזה - במקום להרגיש את הקשר ביני לבין אותו החבר, אני מרגיש את הדגדוג הזה מאחורי הגב שאומר לי: אני אהוב, מקבלים אותי, אני אדם ששווה להיות במחיצתו.

נתן, זהו בדיוק החור השחור שלי, לשם הכל נשאב. מזה אני מתרוקן.
הלוואי שלא אשכח לנצח את השורות הללו.
תודה על הפרוז'קטור.
אנא ה' הושיעה נא! עוזר דלים הושיעה נא!
הושיעה את עמך, וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד עולם...

בעניין: מריצוי לפיצוי לפני 11 שנים #33391

  • נתן במתנה
  • רצף ניקיון נוכחי: 1823 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 1001
הושיעא נא ומוישלה, אני שמח לגלות שיש עוד אנשים חוץ ממני שסובלים. צרת רבים חצי פיתרון - כשחולקים אותה עם אחרים.
ולמנחם  מתומבל לד"ר לכאוב ולאסירותודה היקרים, אכתוב על זה בקרוב, אבל כשאני משתף את המצוקות שלי, אני מרגיש שהתגובות אליהם פוגעות באני האמיתי. הרי כאן אין לי את מי להסתיר, כולם יודעים מי אני באמת. תגובות כנות רק משקמות את האמון שלי שאני ראוי ליחס למרות שאתם מכירים את האמת. כאן, אני לא מסתיר כלום. תודה.
ואחרון, סוד חבר יקר. תודה על הצעת הפיתרון. אנסה את זה.

אוהב
נתן במתנה
אבא אוהב העלה אותי לרכבת ההחלמה בכ אדר תשע"ב, היום בו הפנמתי שהתאווה היא חלק ממני, והיא תשאר כזו עד ליומי האחרון, ופניתי לעזרה.
סיפורי האישי

בעניין: מריצוי לפיצוי לפני 11 שנים #33546

  • שלמה(די דיינו)
נתן תודה רבה!!
כ"כ מעודד לראות חברים כמוני שמתמודדים עם אותה בעיה בדיוק!!
קראתי ונפעמתי..
זה כ"כ אני.. כל הזמן מחפש אישורים על קיומי מארוסתי ומהסובבים אותי.. ממש מילה במילה כפי שתיארת!
זה כל כך משגע.. חוסר יכולת לעמוד בחיים בפני עצמי.. כמו שאמרתם.. חוסר אונים ממש!!
אני אסיר תודה לה' שעל אף ההיעדרות שלי מכאן בתקופה האחרונה.. עדיין אפשר להיכנס ולמצוא שבבי חיים, אוויר לנשימה!!
אוהב אתכם!
צריך אתכם!
  • עמוד:
  • 1
זמן ליצירת דף: 0.66 שניות

Are you sure?

כן