הכותרת זהו קטע מתוך הספר.
אני לא הבנתי משהו קטן ואשמח להסבר.
א. למה המוטו שלנו הפך ל"רק להיום!" אם תכלס זה יכול להיות גם רק לשעה או דקה?
ב. אם אכן יש מציאות שאני צריך לקבל על עצמי את הדקה הקרובה או השעה הבאה.. מתי זה קורה..?זאת אומרת.. איך אדע שכרגע עלי לקבל 'רק להיום' ואיך אדע מתי לקבל 'רק לדקה/שעה.'?
מקווה שהשאלה שלי מובנת.

הדרך בה אני מבין אותה היא שבאופן כללי אלוקים נתן לנו את החיים מחולקים לפיסות של 24 שעות, ולכן זה מה שנדרש מאיתנו. אני צריך לחיות כעת את היום ולהשאיר את מחר למחר.

יחד עם זה, לפעמים אפילו 24 שעות הם פרק זמן ארוך מידי וקשה לי להחזיק מעמד בכך ולכן אני לוקח את החיים בפרקים של שעות בודדות, ולפעמים גם זה יותר מידי ואז אני לוקח את החיים בפרקים של דקות בודדות.

הגיוני לדחות תאווה לשעה נוספת בלבד?זה לא עלול להביא צונאמי כפול?

קרבן,
לא נראה לי שצריך לדחות את התאווה, אלא לוותר עליה. ואז גם אין צונאמי.

אני יודע שזהו לא נושא להתפלסף בו.
ואני יודע שהכל כאן פועל על 'איך' ולא על 'למה' ולמרות זאת..
אני רוצה להבין... אם זהו ויתור.. ממש ויתור.. ולא דחיה.. אז מזה משנה אם זה לשעה או דקה.. אני מוותר..
במידה ותגיד לי שזו רק דחיה... אני מבין מה ההבדל בין הזמנים..

אני מוכן לוותר על אכילת שוקולד להיום אבל לא מוכן לוותר על כך לכל החיים.

אני מוכן לוותר על סיגריה בשעה הקרובה אבל לא מוכן לוותר על סיגריה אחרי ארוחת ערב.

וכן הלאה וכן הלאה.

ההחלטה שלי היא בס"ד לכל החיים, התחזוקה היא יומית. אני מתמקד ב 24 שעות הקרובות, ואם יש לי צורך בתחזוקה רציפה יותר, מרווחי הזמן מתקצרים. למה?
כי -
א. הראש החולה שלי אומר  - מקודם ויתרת כי היית חייב, עכשיו אתה לא תשתמש, אז ממילא אינך חייב לוותר...
ב. הראש החולה שלי אומר - ויתרת מקודם, מה שאומר שמגיע לך עכשיו פיצוי...
ג. הראש החולה שלי אומר  - שאני פראייר שויתרתי מודם, הרי ממילא לא אוותר בעוד רגע...
ד. הראש החולה שלי אומר  -

כל אחד מוזמן להוסיף לעצמו, העיוות החשיבתי בזמן אמת מול התאווה מכריע את רובנו, אנחנו מייצרים סיפורים ומאמינים להם. באמת.

חוסר שפיות. ה' עזר ויעזור.
בהחלמה.

הבנתי יקיריי,יישר כוח.