מוישל'ה, נראה לי שלמרות שאיננו רוצים להיכנס לוויכוחים, יש סיכוי שאנחנו יכולים לגלות יותר פתיחות לאנשים אחרים שלא מסכימים איתנו. יתכן שגישה כזאת תביא יותר אנשים לכאן, ואולי כפי שכותב ד"ר סילקוורט בסוף הקדמתו לספר הגדול, יתכן שמי שיגיע ללגלג ימצא את עצמו מתפלל.

פוסט ישן שלא נס ליחו.. אנסה לתרום משלי לדיון הזה. ואתחיל דווקא מהסוף, דווקא מבחינת הויכוחים אני חש שהפורום ופעיליו בגרו. מאוד. זהו תוצר ישיר של החלמה. לא ההפך. (עוד כמה משפטים אגיע גם לישנוניות העצובה) בעיני יש גם הבדל עצום בין דיון תוסס וערני - חילוקי דעות, לבין ויכוח. עבורי, ויכוח הוא רעל. נקודה. בזמן ויכוח קורים לי מגוון דברים שאין להם קשר בכלל לנושא. הוא רק עטיפה לשלל תהליכים נפשיים ורגשיים מקולקלים. הצורך שלי בערך הוא קיומי, המתנצח התורן ממול, מתנקש שעלי לסלקו מדרכי ויהי מה, ועוד. חילוקי דיעות וניסיון אחר הוא הכרחי. זהו אותו הבד, אך הגיזרה שונה. אחדות אינה אחידות. זהו 'הביחד' למרות השוני.

ולגופה של 'האטה': לטעמי צריך לחלק את הדלילות בנכנסים ובתגובות לכמה קטגוריות.

הראשונה היא צמיחה.
כן. לא מעט ממי ששכן כאן בעבר כבדרך קבע, התקדם. לכל מיני מחוזות. או שפנה אל עיסוקים שמאלצים אותם להיות פה פחות (לדוגמא, אני) או שב"ה מצא עבודה (....) או שבמקום העבודה הוא סוף סוף התחיל לעבוד (....) יש גם כאלו שכחלק מההודאה האמיתית בחוסר האונים שלהם גילו שאינטרנט במהותו לא נכון להם. וויתרו עליו (אמיתי!) יש גם כאלו שהיו נכנסים לפה באמצעות רשת נתיב, שחסמה את הגישה לכאן  באופן שרירותי וגורף. (אולי מישהו ירים את הכפפה ויסיר את הגזירה המטופשת הזו?!) ויש גם כאלו שגילו שבדיקה אובססיבית של מספר צפיות ותגוובת לא טובה להם (אמיתי!) וב"ה קיבלו הקלה מהאובססיה ונכנסים לכאן פחות.

הסיבה השניה היא מחלה.
ראשית, המשומשים. צריך לומר את זה בכנות, רבים מאלו שזקוקים לעזרה לא יודעים את זה. גם מי שיודע לא תמיד בא וגם מי שבא לא 'נתפס', וגם מי שזה כן תפס אצלו לא נשאר לאורך זמן. מחלת ההתמכרות היא אתגר. מורכב מאוד. אצל מכורים למין זה עוד יותר מורכב. ואצל מכורים למין שומרי מצוות זה הכי הכי מורכב. אשר על כן, בצער רב וביגון קודר אין ברירה אלא לומר שרוב מי שמגיע הנה, חוזר לשם. ככה אלוקים רוצה את זה.

בעיני יש גם עוד ביטוי משמעותי למחלה והוא הריכוז העצמי, האנוכיות. קרה לי משהו טוב, אני כבר לא כמו פעם, וזהו. אני יודע, הדברים חריפים, אבל כך אני חווה אותם. לצערי הגדול יש לא מעט חברים שקיבלו במתנה הקלה מהאובססיה לתאווה, הם נקיים, אבל נעדר מהם חלק רוחני קריטי בחיי היום יום. הם לא באמת חיים. ואסביר, אדם שחי את התודה שלו למקום שהציל את חייו לא צריך תזכורות, בקשות, תחנונים. גם אם הוא עסוק עד מעל לאוזניים שלו הוא ימצא את החלקיק זמן לכתוב משהו. קטן, קצר, עקום. מהוסס, אבל משהו. הוא ירצה להיות מחובר. כי זה ח-ש-ו-ב לו. ואם יש משהו שאני יודע על מכורים זה, שכיש משהו שחשוב להם הם ישיגו אותו.

אותי לימדו שיש משהו לא תקין  במי שהדחף להעביר את זה הלאה לא פועם בקירבו. זו מהות הרוחניות, לתת. נכון, יש המון צורות לתת ולא בהכרח כפי שאני מבין את הנתינה, אבל להיעלם לגמרי ממה שהיה 'הבית' שלך, לא נשמע לי. בכלל מורידים אותי מהדעת אלו הטוענים "שמע, התקדמתי". ומה עם אלו שלא התקדמו? ומה עם אלו שהיו אומרים את זה לפני שאתה באת הנה?! נכון, איננו מנהלים את העולם, וכל אחד מגיע בעת ובזמן שלו. אבל עם יד על הלב, זו באמת התקדמות?! אין לך כמה דקות ביום, בשבוע, בחודש, להושיט יד למישהו?!לכתוב לו כמה מילים?! אה, ואין לך אינטרנט? ומה עם הקבוצות הטלפוניות? החיות?! לפנות למנהל האתר או מנהלי הפורום ולשאול היכן אפשר לסייע? משהו? כדי לתת מה שאתה קיבלת?!

כמה משפטים לסיום בנוגע לחברים חדשים:
אינני מבין בפירסום, ואיני יודע האם יש פה פחות חברים חדשים מבעבר, כן יש הפחתה במספר הנרשמים החדשים. לטעמי הסיבות מגוונות, העיקרית שבהם היא היעדר תנועה של כותבים ונושאים. תנועה יוצרת תנועה. ככה נוצר רצף. שימו לב מה קורה בשירשור הזה. אם יקבלו על עצמם החברים לייצר את התנועה הזו, לא באופן מלאכותי. באמת. לכתוב על עצמם. על חייהם. על הדילמות שלהם. על ההצלחות המתרחשות בחייהם. על התובנות שלהם בהחלמה, בעבודה, בזוגיות, אין לי ספק שתיווצר כאן תנועה מחודשת. גם של חברים חדשים.

שיהיה לכולנו בהחלמה.
     

תודה על התגובה המפורטת.

אני בודאי מסכים עם רוב הדברים, אבל יתכן שעל חלקם אחלוק מעט.

למשל ההבנה לפיה מי שקיבל את החיים שלו כאן במתנה יחזור בודאי כדי להעניק כאן, לדעתי היא לאו דוקא. הרבה אנשים ניצלו ממוות בזכות מוסדות רפואיים ואנשי צוות מסורים שהקדישו להם מעל ומעבר, ואין ספק כי הם אסירי תודה על כך לשארית חייהם, אבל הם לא יחזרו להתנדב שם. אולי בתקופה הראשונה הם יגיעו כי הם ירגישו קשורים ושייכים, אבל ככל שיעבור הזמן (והצוות הרפואי יתחלף) הם יחזרו לשגרת חייהם.

לכן, לעניות דעתי יש שתי סיבות לאנשים להיות חלק מהקהילה כאן:

א. כי הם מחפשים פיתרון וכאן יש להם הזדמנות לשאול, לבדוק, לקבל כח, להתחבט וכן הלאה.

ב. כי הם מחפשים מקום להעביר את המסר הלאה.

הסיבה השניה יכולה לערב כמובן גם הכרת הטוב, אבל היא בעיקרה נעשית כחלק מתהליך ההחלמה.

לעומת זאת חברים שכבר מצאו את הפיתרון והמשיכו לקבוצות, והם מרגישים שהם עושים מספיק "צעד 12" במקומות אחרים (קבוצות, ספונסיים, חברים וכו'), בדרך כלל לא יחזרו לכן באופן קבוע.

תודה איש יקר. תראה, אינך חייב להסכים עם זה, אבל לדעתי יש פה עוד סיבה לבוא הנה - החברותא. והיא לא דומה למה שקורה במקומות אחרים. יחודיות של המקום הזה נשתמרה במשך זמן.. ולא רק בגלל היכולת לגעת באחרים ולהתחבר אליהם במילים לפני שישנן דמויות. זהו ההרגש שלי.

איני מצפה שמי 'שזז' הלאה, ישרוץ כאן (ואזכיר לך שמטרתי הבראשיתית היתה להעביר כביש) יעשה ריפרש בכל ארבעים ושתיים דקות, אבל פעם פעמיים בשבוע או בשבועיים להציץ ולנפנף לשלום זה מינימום. בעיני. אכפתיות היא 'שם המשחק'. וכשנותנים אכפת. וכשמקבלים ולא מחזירים, לא אכפת. או אכפת פחות. את חיי קיבלתי במקום אחר, כאן חוויתי לא פעם את ערכם מחדש. ואיכפת לי. אני לא חושב שכולם צריכים להיות עמוני, אתה יודע כמה אני עסוק, אני לא פה ימים ולפעמים מעבר לזה, אבל כשכן יש לי כמה דקות, אני פה.

יתכן שאני טיפוס סנטימנטלי מדי, אבל מנקודת מבטי יש ערך רגשי לחוויות. דווקא הדוגמא שהבאת מבית חולים ועניינים רפואיים מדוייקת מאוד מבחינתי. מהניסיון (גם האישי) אנשים כן חוזרים לומר תודה ולהתנדב. כי זה לא רק 'צעד 12' זה מעבר. בדיוק כמו שמקום המפגש שלי אצל המטפלת שלי הוא לא רק חדר. הוא הרבה מעבר, כשנאלצנו לשנות מיקום חוויתי צער ופרידה מבית המקדש הראשון שלי... זה המקום שבו התקלפתי. התחברתי. התרגשתי. שם הרי לראשונה ראיתי בבהירות את הלב שלי פועם. מתכווץ ומתרחב...

אגב, אצלי גם במחלה זה היה כך. ההיקשרות לפריטים. "פינת הנוסטלגיה". יש לי לא מעט מקומות כמו תחנות אוטובוס שבהם חוויתי חוויות תאווה משמעותיות שנצרבו ככאלה. ולא רק כזיכרון רחוק. כחווייה. וכשאני עובר שם, גם לאחר שנים, ברמות כאלו ואחרות, מה שחוויתי נחווה שוב... וגם ההפך, בכל פעם שהיה לי ארוע חשוב, החלטתי שדי, זהו. אין יותר שימושים.. ולא משנה הסיבה למסיבה. מכנס חדש. ישיבה חדשה... אני שומר שנים על חפצים שמסמלים עבורי עניינים וחוויות. 

לסיכום, איני יכול לבוא בטענות לאדם. מי אני ומה אני. בטח כשכעת איני יכול בעצמי להיות פה כמו שאני רוצה. אבל אני רוצה. יש בי תנועה שמחפשת. ואת זה לצערי אני לא חווה אצל חלק מאלו שהיו "והתקדמו".

הנני
שמעתי מחבר בקבוצת SA שמחפשים אותי,
אז קפצתי לומר שלום
ולעצם הדיון, זה מורכב מכדי להגיב כלאחר יד,
רק אומר שלהמשיך הלאה זה אולי להיות נקי לפי ההגדרות,
אך ממש לא מפוכח ושליו,
ובשביל השלווה והחיבור לאלוקים ואדם ועצמי,
כנראה שאי אפשר יהיה להמשיך הלאה,
אלא בצעדה,
בברכה
מוטי

רציתי רק להגיד שאולי פה דליל אבל בקבוצה שלנו בירושלים יש כל הזמן חברים חדשים במיוחד בשבועות האחרונים.

"אסירות תודה" נגעת בי מאוד המילים שלך צרבו בי בבשר החי,מזדהה מאוד עם המשפט אותו כתבת
  כן אודה ואבוש שהמצב אותו אתה מתאר הוא ממש לצערי הרב המצב שלי, וכן גם המילים של מוטי ראוי מאוד נגעו בי
אני זמן רב מסתובב עם התחושה הקשה שאני לא חווה את ההתעוררות הרוחנית שהתכנית מבטיחה (וכן אני קראתי את נספח 2 בספר הגדול) אני יודע שההתעוררות הרוחנית הזאת קיימת כי אני רואה אותה קורמת עור וגידים אצל חברים אחרים ואין שום סיבה שמה שעובד להם לא יעבוד אצלי והמשותף לחלק גדול מאותם חברים הוא השירות שהם עושים. 
האמת שאף פעם לא הייתי מהאלה שכתבו הרבה א. כי אני מרגיש שהכתיבה שלי לא רהוטה מספיק ב.חסרה בי הכנות לכתוב מהלב כבל עם ועדה ג.הכתיבה שלי לא זורמת לא באה לי בטבעיות ד.לוקח לי הרבה זמן לכתוב את התגובה הקטנה הזאת.
אבל אולי באמת זה המקום לשנות ולהשתנות אולי באמת הגיעה הזמן שאגיד תודה למקום הזה שהציל לי את החיים שלולי המקום הזה כנראה שלא הייתי היום בSA עם תקווה לחיים נקיים שפויים מפוקחים מלאי החלמה (והכי חשוב לי היום) מחוברים לאלוקים.

איש שמח, איזה כיף לראות אותך כאן.

תאמין לי שתגובה כזאת כפי שכתבת כאן עכשיו, שווה המון ואין לך מושג במי ובמה זה יפגע ומה תהיה התוצאה של זה.

תמשיך לבוא, דברים טובים יקרו.

תודה חברים. שמישהו יודיע למשטרה שלפחות את מוטי מצאנו.

אני כותב וותיק שנעלם מתוך בושה. לא מתוך החלמה.
גם זה יכול לקרות.
מתפלל לאלוהים שיקרה פחות

נתן במתנה

יש לציין בסיפוק שחלק מהציבור התחיל לשתף פעולה עם המשטרה ולאתר את עצמו. עדיין נמשכים החיפושים אחר שאר הנעדרים.

מה שמפריע לי, ואולי גם לאותם הנעדרים, הוא שכאן הדרך המוסכמת היחידה היא 12 הצעדים.
אגב הייתי שמח להשתתף בקבוצות הטלפוניות וגם החיות, אם זה לא היה מקוטלג כקבוצת תמיכה לחולי מין. זה לא לפגוע, רק להסביר את הרתיעה.

אחי היקר, אודה לך מאד אם תמצא גם עבורי דרך אחרת, שיטה, תורה או מה שזה לא יהיה כדי להפסיק את אובססית ההתמכרות.
גם לי זה היה לא פשוט אבל אני מעדיף את זה על אופציית הנפילות הארורה וההשלכות המסוכנות שיש לזה על כל חלקי חיי.

אני עוד לא מצאתי.

[quote author=על גל לא קל link
אם זה לא היה מקוטלג כקבוצת תמיכה לחולי מין. זה לא לפגוע, רק להסביר את הרתיעה.
[/quote]
שקיבלתי את זה שאני חולה מין היה השלב הראשון של ההחלמה שלי.

אני התקדמתי מעט או הרבה בלי התכנית, אבל אין לי את הרקורד שיש לתכנית, שאכן הועילה לרבים ובמשך תקופה ארוכה.
לכן אני מוכרח להמתין בסבלנות עד שיתברר לי כי אכן יש לי דרך אחרת להציע, או שיתברר ההיפך כי אני אכן חולה מין שלא מצליח להיגמל בשיטות קונבנציונליות.