אני לא יודע אם כאן זה המקום להכניס מנולוגים כאלה,
בכל אופן לי זה תורם הרבה כשקוראים את מה שאני מרגיש, אני מקווה שלא ממקום של אגו, אלא ממקום של להאיר על החושך של התאווה.

בכל אופן אם מישהו רואה את עצמו נפגע מהדברים, שיעדכן, ואנ יסיר את הפוסט
יעקב

בס"ד
מה עובר עלי בימים האחרונים.
טוב, אני לא מחובר זה ברור. אבל זה לא התחיל מהיום, וגם לא התחיל מאתמול.
לפחות חודשיים שאני לא מחובר.
ת'אמת אני לא יודע בכלל למה אני כותב, אני לא רוצה לכתוב. הכריחו אותי. אני בכלל רוצה לשקוע בתאווה הכיפית, הממכרת. אני מת על הריגושים שהיא נותנת לי, על הפרפרים שהיא עושה לי בבטן. לא מצאתי לה שום תחליף.
אני לא רוצה קשר עם אלוקים. אני פוחד שהוא יקח ממני את התאווה. אני לא רוצה קשר עם החברים, אני פוחד שגם הם יקחו ממני את התאווה. אני לא מוכן לוותר עליה. זה כיף. חיים.
לא סיימתי. אני רק בהתחלה. יש לי עוד המון תוכניות לשימושים בתאווה. לא הגעתי לקרקעית שלי בכלל, יש לי עוד טונות של רעיונות חדשים, איך לקרב את עצמי במהירות לקרקעית חדשה.
אתמול איימו עלי על תלונה במשטרה... זה היה ריגוש מטורף. הפחד, הבושה. מדהים כמה שזה כיף.
או  רע...
אני סתם כותב בשביל לכתוב. כי אני אוהב לכתוב. או בשביל להרשים.
אתמול נפלתי שוב. זה היה ממכר.
אני מסטול ושיכור. אני באופריה. טוב לי. אני מסומם.
מצחיק כמה שאני משוגע.
או עצוב...
===

טוב אני ינסה שניה להתפכח, כי אם לא אני לא יצליח לכתוב כלום.
אני לא כותב בהומור. אני כותב מתוך כאב. שורף לי. בפנים. עמוק. אני יודע כבר קצת מה זה טוב. טעמתי אותו כמעט 106 ימים. אני יודע מספיק בשביל שאני ירגיש בהעדרו. אני מפוכח עד כאב. אבל מיואש. חסר אונים.

בקיצור עבדתי דפוק.
ברור שמה שהוביל אותי עד עכשיו בתהליך ההחלמה זה אגו. נכון, היה גם קצת רצון להשתנות, אבל בעיקר היה אגו. מצחיק שהחברים רואים את זה בדיוק הפוך. הם תמימים המחלימים האלה...
נכנסתי כמו רוח סערה לתוכנית. השפרצתי טונות הודעות. וקיבלתי המון צומי...
אח... לא הכרתי את עצמי כמה שאני מכונת צומי. כמו בולען. ככל שדורכים, ככה הוא נהיה יותר עמוק.
106 יום החזיק אותי הצומי. היחס. הכבוד שרכשו לי החברים. דמות המנצח.
עכשיו אין צומי. זה כבר לא מעניין. אני צריך ריגושים חדשים. ישנים...

אז מה עבר עלי פתאום?
לא יודע.
נמאס לי להיות ילד טוב ירושלים. זה לא בשבילי. אני מציג אותה ילד טוב, אבל בפנים יש לי נמרים. והם רוקדים שם. הם עושים לי כאב בטן. כמה אני יכול להחזיק מעמד עם כאב בטן?
לא עבדתי לנקות, עבדתי לכסות—
הכל נשאר. הקטנוניות, הטינות. הפגמים. הפחדים. חוסר הביטחון. הצורך בצומי, בהערכה אין סופית. הצורך בריגושים מתחדשים. הכל רחש למטה. אני כיסיתי את הכל בצומי ובהתעלמות.
ועכשיו זה פרץ. כמו גייזר. עם לבה של הר געש. ואפילו לברוח אני לא מצליח.
התאבנתי...

עכשיו אני קיר.
לא רק עכשיו, תמיד.
אני רגיש נורא. רגיש כל כך, עד שנהייתי מחוספס מרוב רגישות. אני יכול לראות בן אדם מת- ולא להתרגש. תינוק בוכה- ולבכות יחד איתו. הכל מבולבל, הפוך. גם מה שאני כותב עכשיו.

עכשיו אני מרגיש  אפס.
בלי תאווה, ובלי צומי.
סתם כלומניק.

אז מה עובר עלי?
אני לא מצליח להתרכז, אפילו עם עצמי. בגלל הריכוז העצמי.
אני לא מצליח לחשוב מחוץ לקופסא. מישהו נעל אותה, וזרק את המפתח לים.
אין לי אלוקים. יש. הוא אוהב.
אבל נעבך, אני לא מאמין בו. רק אני יכול לעזור לעצמי. נקודה. אף אחד לא יכול לעזור לי. אני חכם. חיחי.

כבר חודש שאני מפנטז על הנפילה הזאת. אני מתגעגע לתאווה. אני בכיס שלה.
לא מסרתי שום דבר. השארתי את הכל בפנים. חשבתי שאני יכול לתרגל בעצמי. לא הסכמתי לתרגל פעולות הפוכות, כל עוד שאני לא מרגיש אותם.
אני יודע שאני צריך לדבר כל הזמן עם אלוקים. גם אם נראה לי שהוא לא שומע, והוא לא יכול לעזור. אני כמו טמבל צריך לעשות. לא להבין. ולא להרגיש.
אני צריך לבקש שלווה, מצידי מהקירות. העיקר לבקש. לא לעבוד לבד.
אני צריך לקרוא יום יום את הספרות. להקדיש לזה זמן איכות. לא לפספס. זה החיים שלי. אפילו שזה נראה לי כמו ספרים על נצרות.
אני צריך להיות פתוח עם החברים. להיות כן איתם, לספר להם בזמן אמת מה עובר עלי. גם אם הם לא יכולים לעזור לי, אני צריך לעשות את זה. אני צריך לעבוד על כנות. גם עם אלוקים.
אני צריך לעשות פעולות דחופות של ניקוי טינות.
גם ניקוי פינות. יש לי מרבצי תאווה שעדיין לא פיניתי מן הבית. הבית הפנימי, העצמי שלי.
אני צריך לקחת את התוכנית ברצינות, כדרך חיים. גם בלי להבין, ובלי קשר לפידבקים שאני מקבל או לא מקבל.
את כל זה לא עשיתי בתקופה האחרונה. ונפלתי.
עכשיו אני חסר אונים. כן, חסר אונים. אני לא יכול לעזור לעצמי. מעצמי התייאשתי. עכשיו אולי אני יוכל לתת לאלוקים גם קצת מקום להכנס אלי. אבא אני חסר אונים, אבא אני חסר אונים. אם לא הייתי ליד אשתי הייתי בוכה (לידה בחיים לא, אני הרי קרש, חסר רגשות).
אבא אני יבקש ממך דבר אחד. תן לי רצון שיהיה לי רצון לבקש ממך שתתן לי רצון. זה הכל לבנתיים.

הלכתי לעשות שיפוצים.
בבקשה.

אמן

יעקב היקר, דברנו בטלפון, ביקשת שאערוך את ההודעה כי אתה לא רוצה להיכנס עוד פעם לאינטרנט... עשיתי כבקשתך, עכשיו אני רוצה לכתוב לך כמה מילים פומביות.

עצוב לי, לא בגלל הנפילה שלך, שם אני למדתי שיש לכל אדם תהליך וקצב משלו. עצוב לי בגלל שהנפילה הזו מחקה לך את 'ההארד דיסק'. אתה מכסח לעצמך את הצורה באופן הרסני כל כך שספק אם תוכל להתרומם ממנו.

אנחנו מגדילים כל חויה מעבר למה שהיא. 'זכוכית מגדלת', וכרגע אתה מגדיל את החלקים הלא נכונים. תבין, כולנו כאן פועלים בתחילת דרכינו מכל מיני סיבות ודברים, בריאים יותר ומחלימים פחות. גם בגלל אגו וגם בגלל צומי ומעוד חלאים רעים.

אבל גם מסיבות טובות. כמוך. זכיתי להתכתב איתך ולדבר איתך בימיך הראשונים. ולמרות שחלק ממה שכתבת אכן נכון, לא הזכרת בכלל את הדברים האחרים. הטובים. הנכונים. לימדו אותי שבימים הטובים כדאי לזכור את הרעים. ובימים הרעים את הטובים, והיו לך גם ימים טובים.

אני כאן כדי להזכיר לך כמה מהם. אל תשכח איך קפצת למים, למרות הפחד מהחשיפה נתת את המספר שלך לראשונה לאדם שאינך מכיר, הקבוצה הטלפונית הראשונה, המפגש החי הראשון עם מכורים. החיפוש העיקש אחר ספונסר למרות קשיים, קבוצת ה SA  הראשונה...

השיתוף של אשתך, הדואר.. ועוד ויתורים רבים שאני יודע ואיני יודע. לכאוב, כן. בלי הלקאה עצמית. היא לא כל האמת ואין בה תועלת.

שאלוקים יהיה איתך.
בהחלמה.

שלום חבר יקר,

לי כואב הנפילה שלך. לא בגלל שאני אלוקים ולא בגלל שאני יכול לשנות למישהו את המסלול שאלוקים סידר עבורו, אלא סתם כך כיון שזה כואב לי לראות חבר סובל. זה לא שמור דווקא אליך, כואב לי באותו אופן על חברים אחרים שבתקופה האחרונה מועדים קשות או נופלים.

כאב לי גם לקרוא את מה שאתה כותב כי אני יודע שזה לא נכון. לא שהדברים לא נכונים אלא שלכל מטבע ישנם שני צדדים. כבר המון זמן אני מנסה לחתוך פרוסת לחם כל כך דק עד שלא יהיה לה צד שני, אבל תמיד - לא משנה כמה אני חותך מהצד האחר - הוא לא נעלם והפרוסה נשארת עם שני צדדים.

קראתי המון הודעות שלך. אם היית קורא אותם כעת היית רואה שיש צד שני. לא רק לסיפור שלך עם התאווה אלא לכל מה שאתה כותב. נכון, אני אדם מרוכז וחולה צומי (או במקרה שלי זה יותר שליטה מאשר צומי אבל זה), אבל זה זאת לא כל התמונה. יש לי גם המון דברים טובים חוץ מהפגמי אופי.

שמעתי בהרצאה של ד"ר טווערסקי שהוא עשה צעד 4 וכל פעם הספונסר שלו שלח אותו חזרה להמשיך. בסוף הספונסר שלו אמר לו שספירת מלאי שמוצאת רק דברים רעים ומקולקלים היא בהכרח שגויה.

אז אני רוצה לנצל את הפוסט הזה לכתוב שני משפטים חשובים (ואח"כ אכתוב עליו בעז"ה פוסט ארוך נפרד):

אנחנו אנשים טובים, יהודים יקרים, אוהבים לעשות טוב ולעשות את  מה שאלוקים רוצה מאיתנו

אבל אנחנו אנשים חולים ויש לנו פגמי אופי

וזה לא בסתירה בכלל.

(וואו, אני לא מאמין שעשיתי את זה. משחקי פונטים... טוב, מה לא עושים עבור עוד קצת החלמה).

תודה אסירות וסוד.
יעקב היקר, התודה הגדולה היא לך!
אבא אהוב שלנו הוציא אותך למסע לא פשוט. ועל הדרך דרכך, ובזכותך, אנחנו מקבלים החלמה.
לנפילה שלך היתה המון משמעות. לצורה שבה קמת על הרגליים, לצורה בה תמשיך את ההחלמה, כל זה הוא אבן יסוד בהחלמה של ארגון שמור עינך.
הכל משמיים. אל תנכס דברים לעצמך, אבל,
הספר הראשון של שמור עינך, שיכתב בדם ויזע, נסיון ודמעות, מעידות ונפילות...
לך יהיו שמורים שם כמה שורות. זה בזכות הדם והיזע שלך. הנסיון והדמעות שלך. המעידות והנפילות שלי ושלך.
כולנו כאן מקימים את בית המקדש הזה להשראת השכינה. כולנו זכינו להיות חלק מדבר גדול. גם אחרי שהנשיאים נשארו מחוץ לתמונה, הם חידשו פרשה. חזרו עם תנופה גדולה יותר.
עלינו לחזק אחד את השני, להגביר בעולם אהבת חינם, וגם ובעיקר אהבת חינם לנשמה שלנו. לעצמנו.
תודה יעקב,
אני מריח שבזכותך הולך לצאת פוסט נעים על 2 צידי המטבע. והפרוסה הדקה....
אוהב
הושיעה

שבת שלום. שבת מנוחה.

תודה בורא עולם.
תודה ששלחת לי את השלוחים האהובים שלך.
תודה שטיפלת בי עוד לפני שבת.
תודה שנתת לי שבת נקיה שלווה ומפוכחת.
לא מובן מאליו בכלל.

תודה חברים יקרים על הכל.
בלעדיכם הייתי שוקע מטה מטה,
תודה ששימשתם לי כסירת הצלה.

אני אוהב אותכם.
שבוע טוב
יעקב

שבוע טוב יעקב של אבא יקר

האמת שכתבתי תגובה לפוסט שלך ( בין הראשונים נראה לי,  ומחקתי אותה , יש לי נטי' כזאת אני לא בטוח בעצמי , גם בפורום )
ולאחר שקראתי מה שחברים כתבו לך , שמחתי שמחקתי .
                                                  גם לי יש נטי'ה ו"הנאה" להלקות את עצמי ,
  ועם כל הכבוד לכינות שנדרשת בתוכנית , לא צריך להדר בהלקאה ,
מסכים מאוד עם סוד שיש לנו המון צדדים טובים , ומאמין ובטוח שיש לך בשפע מידות טובות.
ומי שיש לו נטיה קיצונית להלקאה עצמית , הרמב"ם מציעה ללכת תקופה בקיצוניות לצד השני , עד שילמד להתאזן
היום יש קורסים של "חשיבה חיובית "  הייתי הולך לזה אם הייתי משופע בכסף,
בהחלמה

בוא נגיד שהרבה מהעוצמה של הכאב בפוסט באה בשביל לסחוט קריאות של וואו... (בכ"א צומי)
לא שלא כואב לי, אבל אני בטוח שאני יודע גם לקבל את הדברים האלה ברוח טובה.
אבל אחרי שהסתכלתי בזכוכית מגדלת הכאב התחיל לצמוח פתאום באמת.
אני חושב שיש לי יכולת לחזור לפורפורציה הנכונה.
כמובן בעזרת הא-ל.
תודה.

אין לי מה לומר. ניתן לשולי רנד לדבר:
dl.dropbox.com/u/374778/%D7%9C%D7%90%20%D7%9C%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%A7/06-AudioTrack%2006.mp3

היה שווה הכל לראות את הפנים שלו
מתעגלות בתדהמה, חלשה דעתו
נחתתי עליו בלי רחמים
כל כלב בא היום שלו הנה בא היום שלו
ניחמתי את עצמי
פה תהא קבורתו
ככה זה כשנלחמים על החיים
אני דיברתי הוא הקשיב
יכולתי לשמוע את הראש שלו רעות חושב
כל כך רציתי להכאיב
שלחתי לו את השורה הזאת מכל הלב

אמרתי לו
אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות
אתה שומע
מכף רגל ועד ראש מרגליות
אתה שומע

טוב, הייתי קצת תמים,
קצת תמים לחשוב שבזה זה יגמר
כמעט פרחה נשמתי עת חזר לו הצבע לפנים
הזכיר לי מה שרק אני והוא יודעים עלי
כמה אני חסר
פה תהא קבורתי
זה לא צחוק זאת מלחמה על החיים
אני שתקתי הוא דיבר
תמיד ידע אותי בכחש לערבב
נזכרתי בעצת קדושים
שלחתי לו את השורה הזאת מעומק לב
אמרתי לו
אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות
אתה שומע
מכף רגל ועד ראש מרגליות
אתה שומע

היה ממש מפחיד לראות את הפנים שלו
מתכרכמות במשטמה
נטרפה דעתו
השורה הזאת הילכה עליו אימים
נשך בעט ירק שרט עשה
כל מה שביכולתו
זקן שכמותו
כל כך עלוב בלי מסכה על הפנים
אני שתקתי
הוא הכאיב, או הו, איך הוא הכאיב
על נשמתי הוא חג ליחידתי אורב
בכוחותיי האחרונים
שלחתי לו את השורה הזאת לתוך הלב

אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות
אתה שומע
מכף רגל ועד ראש מרגליות
אתה שומע
מרגליות
אתה שומע
מרגליות

וואלה דוקטור יקר ,
אהבתי מאוד אהבתי

הכרתי את השיר , אבל לא התייחסתי אליו כמו עכשיו , כשהצגת את המילים בהקשר הזה ,
חזק מאוד , אחלה שיר שולי

תודה

יעקב היקר!
אוהב אותך מאוד, כואב את כאבך, ומבין אותך לגמרי. הרי אני נמצא באותו מקום...
אני חושב שאני בהחלט יכול ללמוד ממה שאסירות וסוד כתבו.
אנחנו אנשים טובים עם רגשות, ויש לנו מחלה כואבת.
גם לי יש מנהג להלקות את עצמי...
מתפלל לאלוקים שייתן לקבל את חיי בשלווה ובכניעה.

יעקב יקירי
כתבת מאוד יפה ומאוד קולע.
קלעת לתחושות שלי. גם אני בשבת הסתובבתי עם תחושות קשות לגבי ההחלמה ומניעיה. אחרי שקראתי את הפוסט, הצלחתי לחדור יותר לעומק רגשותי. אחרי שקראתי את התגובות, קיבלתי את הצד השני של הפרוסה, והחשיפה שלך בסוף לכל המניעים שהניעו אותך לכתיבתו, נתנו לי את השלמת ההבנה בשני הצדדים.
תודה רבה קיבלתי המון תועלת

יעקב היקר ! הכנות שלך פשוט מחזק אותי, את אותה תחושה של לכתוב משהו כאן בפורום והמחשבה "רגע, אולי זה צומי" , הקריאה פעמיים לפני פירסום, השינוי כדי "שיכאב" לאנשים, הניסיון לקבל את המשפט " תודה עזרת לי , התחברתי , חיזקת " הוא גם מאוד מורגש אצלי . אני כול הזמן חייב להיות המציל של העולם , העוזר, המקשיב , המכיל . אבל את עצמי  שכחתי להכיל,  לעזור לעצמי, לכתוב לעצמי, ולהנות גם אם לא יצא לי משהו מדהים, את זה מאוד  קשה לי לעשות הפוך אני שונא את עצמי  . תמיד אני חושב שמשפט שלי בפוסט , תשובה למרצה שלי תשנה עולם , עוד משפט אחד בוויכוח וזה שמולי ינוצח על ידי , אני חי בדמיונות של עצימות גבוהה:  שחור לבן, אני צדיק או רשע, או שמח או עצוב, או בפוזה של מוחצן או מופנם , אני או בעלייה ומרגיש שאני מבין את מה שאני עובר  או בהתרסקות מבולבל לא מחובר לעולם ,  הכל גדול מהיר חד . העולם הזה הוא לא כזה הוא אפור, אין באמת או או, יש ערבוביה אני בורח לתאווה כי גם שם יש עצימות גבוה . קשה לי עם האפור .
יעקב אתה עוזר לי . תמשיך . אתה איש אמת .