שלום לחברים היקרים
הרבה זמן והרבה אנרגיות לוקח לי עד שאני מוצא זמן עם עצמי לצלול לתוכי ולהבין מה עובר או לא עובר עלי.
אני אנסה להסביר את תחושת אי הנוחות האישית שיש לי מעצמי.
ראשית אני חייב להודות שאני מתבייש במה שאכתוב וייתכן שאתחרט על זה אך אני מבין שכאן הוא המקום לפרוק סודות עלומים.
אז בתחילה אומר שכל בוקר ובוקר אני מנהל מלחמה עיקשת ולפעמים אפילו לא מתחיל להלחם על זה ופשוט ממשיך ביום יום כאילו כרגיל בלי להתפלל שחרית ולפעמים גם מנחה וגם ערבית. אין לי מושג למה אבל העניין הזה קשה לי מאוד מאוד אין לי חשק להתפלל בכלל ואל נא תביעו תרעומת על זה אני עצמי רב עם עצמי אבל החוסר סבלנות שיש לי לכל דבר שברוחניות הוא חזק ממני לפעמים. אני גם נלחם עם עצמי לשבת ללמוד גמרא או אפילו חומש כמה דקות. ומכיוון שזה קשה לי אני מחפש מקומות פסטורליים ללמוד שם וגם אז זה לא עובד. הנה היום מתחילים מסכת חדשה והמוח והלב לא נפתחים לזה. כל העניין הזה דיי מתסכל מכמה סיבות. דבר ראשון בגלל שאני למעשה שקר מהלך אשתי חושבת שאני הולך ללמוד ולהתפלל למרות שהיא יודעת שאני לא רשום בשום כולל ואני לא יחזיק מעמד שם דקה ושלכן אני לומד לבד בדרך כלל אז התסכול שאני משקר לאשתי ולילדים והראש שלי מונח בכעס על העולם ועל התאווה.  ודבר שני זה שאני משקר את עצמי שאני בעל טוב או אבא טוב שלבוש כמו בן ישיבה כשלמעשה חילוני טוב ממני או אולי כמוני ורק שיש כאילו שאין להם סלידה מדת כמו שלי יש סלידה מאברכים ורבנים  שזה ייתכן גם מקנאה מסויימת.
וכל הריחוק הזה מתפילה ותורה גורם לי תחושת אשמה אמיתית ואני בטוח שאני אשם בזה לא פחות מאשר ההתסכלות באתרים פורנוגרפיים. כי אם אני לא אחראי למעשי אז מי?! אבל הכעס הפנימי והחוסר שקט הפנימי ולא יודע מה עוד גורמים לי להתעלם מכל תחושת אשמה עד שהיא מופיעה ברגעים בודדים של שפיות זמנית. ואז אני מרגיש שאין לי מחילה מלמעלה על מעשי ויום שעובר אינו חוזר  ולכן גם החשק להשקיע במשו שקשור אלי לא קיים כל כך.
לגבי התאווה. אני מודע לזה שכתוב שהקנאה תאווה וכבוד מוציאה את האדם מן העולם ות'אמת אני דיי מרגיש מנותק מהעולם שלפעמים  לא אכפת לי מהרבה דברים שקורים לי בעיקר כשאני במצב רוח דאון למרות שזרע אני לא מוציא אבל לאתרים נכנסתי לצערי. העניין שמתסכל בזה שכל אשה שאני רואה ברחוב אני מדמיין אותה.. וכשאני מדבר עם מישהי אז אני שוב מדמיין לפעמים.. ואם היא נחמדה אלי אז בכלל.. רק מה שאני מכיר את עצמי שאין לי אומץ לעשות כלום ולא אתחיל עם אף אחת. והכל רק בדמיונות והדמיונות מובילים אותי למחשב ולשריפת זמן יקר לחיפוש אחרי ההנאה המדומה הזו. לולי אשתי שאני צריך לשמור על הכוחות בשבילה כדי למנוע פאדיחות אני חושב שהייתי עף על התאווה מזמן ומוציא זרע למרות שכבר חודשיים שלש לא הוצאתי זרע כי תמיד עצרתי את עצמי לפני הסוף. אבל עדיין אני מבין שעצם זה שאני מחפש ורוצה ומדמיין תאווה כל היום זה חולי. רק שאבוי לי אם מישו יידע את זה ישר יקטלגו אותי כחולה מין וסוטה ואני מדחיק ומסתיר את זה וחושב שאני נורמלי עם קצת "תיאבון".
אני מקווה שהדברים יובנו כהלכה אני דיי מקווה שהצלחתי להעביר חלקית תחושות קשות אני מרוב בלבול לא יודע איך להביע את עצמי אני מקווה שהצלחתי ולא חפרתי יותר מידי לחברים. ולכן אפתח את העניין הבא בשם נושא אחר
תודה לכל החברים וסליחה אם אני לא יושב וקורא כל אחד מה הוא כותב אני בשמחה אקרא ואגיב ואעזור בכייף במיטב יכולתי לכשאצא לאוויר העולם עם רגליים יציבות וראש שליו
תודה לכולם

הצעד הראשון:
"הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה, וכי אבדנה לנו השליטה על חיינו"

עודד היקר-
דבר ראשון תרגיש בנוח לספר כאן את כל הכאבים שלך, אוהבים אותך.
דבר שני, אני בדיוק אותו הדבר כמוך. לא מצליח להתחבר לשום דבר שבקדושה. אמנם אני רשום בכולל, אבל אני כמעט לא מבקר שם. הפעם האחרונה שהתפללתי שחרית במנין הייתה ביום כיפור. אני בקושי מצליח לדשדש בעבודת ה'.
אבל- אין לי רגשות אשמה.
אני יודע שאני בן אדם חולה. חולה רגשית, נפשית, וגופנית.
אף אחד לא מאשים חולה במיטת חוליו בזה שהוא לא הולך להתפלל במניין. אפשר רק להתפלל עליו שה' יתן לו יותר כוח.
עלי אפשר להתפלל על זה שאלוקים יתן לי יותר חשק להתקרב אליו.
גם אני רוצה את קרבתו. גם אני רוצה להתפלל אליו, לדבר איתו, להתחנן אליו. גם אני רוצה ללמוד, ולעשות מצוות ומעשים טובים.
אבל יקירי זה לא תלוי בי. אני בן אדם חולה וחלוש. ואני יודע שבתור חולה אני עושה כרגע את רצונו. עכשיו אני משקיע את כל כולי בהחלמה. אני לא יכול להשקיע על הכל בבת אחת. פרה- פרה.
אני בטוח שא-לי אוהבי לא יטוש אותי ולא יעזוב אותי, וכשיגיע הזמן הוא יקרב אותי גם לעבודתו.
אבל עכשיו אני שמח במה שיש. אני יודע שגם בנושא הזה לא תעזור לי מלחמה. רק כניעה יכולה לעזור.
להבין שזה לא בכוחי, ולהתחנן לבורא כל העולמות שישפיע עלי שפע כוחות ורצונות.
ובנתיים אני ממתין, בסבלנות.
תודה אחי היקר על השיתוף המדהים והכואב.
ביחד נראה נצחון הולך וגובר על התאווה,
בשם ה' נעשה ונצליח.
בהחלמה.
יעקב

תודה יעקב על התגובה המעודדת והמהירה.
איך עושים את הצעד הראשון כמו שצריך. כי הנה אני הודתי שאין לי חיים כי הם אבדו על כעס כזה או אחר ומה זה אומר שאין לי שליטה. גם כרגע אין לי שליטה על החיים ולכן הם נראים כמו שהם.
שוב תודה מהלב חשבתי רק לי יש סלידה מדברים ש"בקדושה" 

אין לי שליטה כפשוטו.
אני רוצה להתפלל אני לא מצליח,
אני רוצה ללמוד, אני לא מצליח.
אני רוצה להיות בעל טוב, אני לא מצליח.
אני רוצה לא להתאוות לכל מה שזז, אני לא מצליח.
אני רוצה להיות אבא טוב, אני לא מצליח.
אני רוצה לא לכעוס אני לא מצליח.
אני רוצה לא להתעצבן, אני לא מצליח.
אני רוצה לא להיות מתוסכל, אני לא מצליח.
אני רוצה בטחון עצמי בשביל להתקדם, אני לא מצליח.
וכו' וכו' וכו'.
אבדתי שליטה על חיי.
אני לא יכול להתמודד עם הדברים לבד. זה גדול עלי, ענק עלי.
לכן אני עושה צעד 2, ומתקשר לחברים לשתף אותם על הקשיים שלי.
ואני עושה את צעד 3, ומוסר את הקשיים שלי לאלוקים.
רק אבא יכול לעזור באמת לבן שלו.
בהחלמה.

תודה רבה עודד. אתה מתאר במילים נוגעות את תחושת חוסר האונים שאני חווה. חוסר האונים לא חל רק על התאווה - יש לו נטייה ליצר גרורות גם בהרבה שטחי חיים אחרים. כאן באתר למדתי שלא מוכרחים להיתקע עם חוסר האונים, ועם מערבולת של אשמה וחטא. אפשר לשתף אחרים בו. אפשר למסור אותו לה'. אפשר להפוך אותו למנוף לצמיחה רוחנית מופלאה. כל יום - רק להיום.
יש מה שאני יכול, ויש מה שאני לא יכול.
מה שאני יכול, ולא עושה - זה חטא.
מה שאני לא יכול ולא עושה - זו מחלה כואבת, אבל לא חטא.
נכון, קשה לי להודות שאני לא יכול. קשה להפוך לקבצן מתרפס. זה פוגע בתשתית הכי עמוקה של הדימוי העצמי שלי.
אבל יש מציאות, וזה שאתכחש אליה, לא ישנה אותה. אם האמת חשובה לי, אודה שאיבדתי את השליטה על חיי. אם חיי חשובים לי, אודה על האמת.
(ובסוד לוחשים כאן שמגיע שלב שבו אתה מודה על האמת מלשון אמירת תודה, כי חוסר האונים הזה מאפשר לך הרבה יותר ממה שכל אונים אפשרו אי פעם).
בהצלחה. אני כאן, גם בפרטי אם תרצה.

שלום לך עודד
מאוד התחברתי לדברים שכתבת. הפרטים אולי טיפה שונים, אבל הכאב זהה לחלוטין.
גם אני רוצה כל כך להיות קרוב לה' ובן אדם חיובי. אבל מה לעשות, אני מפשל כמעט בכל התחומים.
יש לי פחד מבית כנסת. אני ממש לא מצליח להישאר שם יותר מדי זמן. ובתפילה, אני חייב לברוח לפלאפון שלי. זה הזוי, אבל אין לי שליטה על זה.
כשזה מגיע למחשב... כמה פעמים הבטחתי, הפסקתי, גמרתי עם זה לעולם, ושוב נפלתי. זה היה מתסכל.
אבל דע לך חבר יקר. יש פיתרון.
הפיתרון הזה קשה. אתה יודע איזה קושי יש לא להתחיל לגלוש ב11 בלילה כשאישתי יושנת? אבל אני יודע איפה אני מתחיל... ויודע טוב מאוד איפה זה יגמר.
אני יודע איפה זה נגמר ב1000 הפעמים האחרונות.
אבל למי שמוכן להתאבד על התכנית, יש פיתרון. הוא עבד ועובד לאלפי אנשים. גם לי ברוך ה'.
התכנית הזו נבנתה בדם יזע ודמעות על ידי אנשים שהיו עם רגל אחת בעזאזל, ובזכות תוכנית זו חזרו להיות אנשים חיים. האנשים הכי חיים בעולם.
אני קיבלתי המון גם בתחום העבודה מול התאווה, וגם בתחום עבודת המידות, שקט נפשי ושלווה, ובעיקר ריעננתי את הקשר הישיר עם אבא שבשמיים.
אני עדיין לא מצליח להתפלל. אבל יש לי את התפילות הפרטיות שלי, יום אחד אצליח.
עד אז אני עושה את רצון ה' כפי דרגתי לעכשיו.
אשמח לעזור ולהסביר כל עניין. לפי המעט הידוע לי.
בהצלחה
אוהבים
הושיעה נא

גם אני לפני שהגעתי לתכנית הייתי מתפלל אך תמיד הרגשתי שאני מרוחק. אמנם אחרי נפילה הרגשתי שה' איתי ואני גם מבין את זה כי הייתי בקרקעית וה' רוצה אנשים עם לב נשבר אבל קצת הייתי מתרומם כבר לא הרגשתי את זה. כשהגעתי לתכנית הבנתי ששום דבר לא תלוי בי אלא בו באבא יקר בשמיים שמשגיח על כל דבר שקורה לי בפרטות. ואני צריך למסור לו את חיי שהוא ינהל אותם כי אני אבדה לי השליטה עליהם לגמרי וגם אם אני קצת מתרומם וחושב שאני יכול לבד אני תמיד מזכיר לעצמי שה' הוא לבד בכחו עוזר לי ולא בכוחי ואני מזכיר לעצמי ע"י פעולות פשוטות כל יום מחדש בין אם זה טלפון לחבר או כניעה פשוטה.
שיהיה לכולנו יום נקי. 

שלום חברים יקרים ואהובים

כשקראתי את הפוסט הזה לא ה יה לי מה להגיב לו, וזה מאוד כאב לי.
לא היה לי מה להגיב, מהסיבה שאני כן מתפלל שלש תפילות ביום, ואפילו מוצא בזה טעם.
עם זאת כאב לי שאני לא יכול להשתתף באופן פיזי בתחושות ובחוסר אונים של החברים פה.

אתמול חשבתי משהו ואני רוצה לשתף אתכם בו.
נסעתי אתמול לבני ברק, להשתתף בקבוצה הטלפונית
ובדרך נזכרתי בשיר חבד"י עתיק, שיר שמתאר תסכול על החיבור החזק מדי לעניני עולם הזה לעומת חוסר התענינות ברוחניות.
אבל אתמול שמתי לב למשהו מאוד מענין בתוכנו של השיר.

להלן מילות השיר (באידיש):
עסן עסט זיך, טרינקען טרינקט זיך, אבער וואס זאל איך טאהן אז סאיז לערנטזאך נישט.
עסן עסט זיך, שלאפן שלאפט זיך, אבער וואס זאל איך טאהן אז סאיז דאוונטזאך נישט.

השיר הזה קשה לתרגום סימולטני, אבל המסר שלו הוא, שבעוד האכילה השתיה והשינה, נעשים באופן טבעי, וליתר דיוק נעשים מאליהם, הרי שהתפילה והלימוד לא נעשים מאליהם, 'לא מתפלל לי', 'לא נלמד לי'.
מחבר השיר, לא מתאר מצב בו הוא לא לומד ולא מתפלל, הוא כן עושה את זה, ואולי אפילו בעקביות, אבל חסר משהו בנשמה של הענין, הוא לא מחובר לזה, זה לא נעשה אצלו באופן טבעי.
יש כאן הגדרה מדהימה לצורה האמיתית של רוחניות, שזה מגיע מבעירה פנימית, מחיבור קבוע ואמיתי לקב"ה, כך שאפשר לעשות את זה, באותו טבעיות בה אני אוכל שותה וישן.

אני חושב שאם היתה קיימת איזושהי סטטיסטיקה, מיהם 'בעלי זמן החיבור הקבוע הארוך ביותר' לקב"ה, הרי שבראש הרשימה היו מתנוססים שמותיהם של החברים הנפלאים פה, בעצם מה שאנחנו עושים פה בתכנית זה להתחבר לאבא שלנו, 24/7, כך שבעצם זה יוצר איזשהו מצב בו הנפש מרגישה יתור מסוים, בדפוס הקבוע של 3 תפילות ביום, הרי דיברתי אתו היום כבר חמשים פעם, דיברתי אתו לפני רגע, ואני הולך לעשות זאת שוב בעוד רגע, גם הודיתי לו ומסרתי אסירות תודה, עשרות פעמים היום, אז מה אני הולך לעשות בתפילות הקבועות, שם אני לא מוצא את עצמי, ברגע נתון זה אין לי את הצורך להתחבר, אני מחובר כבר....

בהקשר לזה הייתי רוצה לשתף בחויה נוספת, אתמול בנסיעה באוטובוס, ישבה ספסל לידי, איזה בחורה אחת, והייתי ממש חסר אונים כלפיה, השתדלתי מאוד לא להביט לעברה, (מהצעדים שכחתי, יקח זמן להכניס את זה לחיים באופן מלא), לקראת סוף הנסיעה התישב לידה איזה בחור חרדי לא מדי צדיק (הוא הרי התישב שם...), ואני התחלתי לבחון אותו, ושמתי לב למשהו מדהים מבחינתי, הוא לא הגניב לעברה אפילו מבט אחד, הישיבה שלה היתה טבעית לחלוטין כאילו הוא יושב ליד קיר, ואני השתגעתי מזה, כי ידעתי היטב מה היה קורה אם אני הייתי במקומו, ופשוט קינאתי בו, באיזה עולם יפה הוא חי, הוא יכול לשבת ליד בחורה יפה, וכאילו זה לא קשור אליו, יש לו את אשתו בבית, והוא אפילו לא פוזל החוצה (כמובן אדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב...), במחשבה שניה אני חושב שיש לו במה לקנאות בי, לי יש את ההזדמנות לחיות חיים קרובים עם אבא 24/7,
בלי זה חיי אינם חיים, אם אני לא מדבר עם אבא בגובה העיניים עשרות פעמים ביום, אני מרוסק, הוא לא חייב לחיות כך, אז תגידו אתם, למי יש לקנאות במי....

תודה לך אבא
על היכולת למסור לך את החיים

תודה יעקובלה.

זה אסימון גדול שהפלת לי... אם לא המחלה לא הייתי מחפש את קרבת אלוקים ברמה הזו. אשרי שאני מכור. אשרי אלו הסובבים אותי שאני מכור.

בנושא התפילה,
ההסבר שלך יפה. מלמד זכות.
על עצמי אני מרגיש משהו טיפה שונה.
התפילות הפרטיות שלי אל אבא, אלו תפילות של חוסר אונים. וזה אני יכול אלפי פעמים ביום. אלו תפילות לא מחייבות, לא מצריכות כלום מצידי, הם מעל הטבע ומעל לכללים, בתפילות הפרטיות שלי אני מביע רגשות שאף מלאך לעולם לא יוכל לגעת בהן. אף תחתית של אף שאול, לא תעיב על האהבה האינסופית הבלתי תלויה בדבר שיש לי אל ה' ואל ה' אלי.

בתפילה של אנשי כנסת הגדולה אני מרגיש שזה עובד אחרת.
שם יש כללים, חוקים, סדר, הלכות. קודם כל זה לא ברובד המופשט של התפילה הפרטית. כאן אם עברתי על הזמן, או בלי כוונה, או בסדר הפוך, או במקום הטינופת, לא יצא!
אני מרגיש שזה לא מבטא את הקשר האין סופי שלי עם ה', אלא כובל אותו. אם אתפלל על הושיעה נא מהפורום... התפילה לא תתקבל כי לא אמרתי את שמו המלא ושם אימו... זה מה שעוצר אותי בתפילה ההילכתית. גם עצם מה שאני מחוייב ואין כאן רצון טוב והתנדבות של אהבה, זה בא לי ממקום של כפיה ריגשית.
אני מאוד אוהב את אשתי. בכל רמה וביטוי. אני יכול לכתוב לה (אילו היתה רוצה) 1000 מכתבים ביום. אבל אם היתה מחייבת אותי לזה, הייתי מתייבש. התייבשתי מחיוב התפילה.
ואומרים לך ללכת למניין, ודוקא שם זה יכול לעלות גבוה יותר מבלי שהמשטינים יעכבו. בתפילה הפרטית לא גרסתי ממילימטר את המשטינים. הם היו אוייב משותף שלי ושל אבא.
אני יותר מתחבר אל ה' כאל אבא ואני הבן, מאשר כאל מלך ואני העבד. מה לעשות, זה יותר קל, יותר מרגש, ובינינו יותר נכון.

השלב הבא,
התפילה עשויה כך בכוונה. אי אפשר לחיות במציאות תלושה שבה הכל צף, הכל זורם, הכל באויר, אין בחירה, (זה אולי נכון אבל אי אפשר לחיות מעשית כך, רק לחשוב כך) חיים חסרי חוליות ועמוד שדרה, חסרי סדר, נועדו לכישלון. הרי בפועל אנו מונחים בעולם המעשה, הוא עולם ההסתר פנים, הוא עולם התיקון. ובעולם הזה, צריך פעולות, צריך להזיז עניינים. צריך לקחת אחריות על החיים. צריך אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי לשנותם. אני חושב שצריך הרבה אומץ כדי להתפלל. ושהתפילה היא מהדברים שמשנים.

התפילה אינה רק רשימה של קומפלימנטים לאלוקים, ורשימת מכולת של כל מה שאנו צריכים. ממש לא. לפי הקבלה, התפילה עצמה פועלת את השפע. כשאני מתפלל רפואה, בזה עצמו אני נהפך לצינור לרפואה בעולם. כשאני מבקש פרנסה מעומק הלב, אני סולל מסלול לפרנסה מגנזי מרומים, מאוצרו של ה', דרך כל הקטרוגים וההסתרות, דרך כל המעכבים עד אלי, עד לכיס או לחשבון הבנק. אכן התפילה נקראת חיי שעה. כי זה פועל ברובד נמוך יותר של המציאות וברובד הזה כבוד ה' קצת נסתר, עד שאנו מתפללים ובוראים יש מאין דרך של תפילה בתוך אותם הסתרים. אם כן התפילה היא ממש פעולה פיזית - מחשבתית - הכרתית. וחייבים לזהנ אומץ לשנות. בלי אומץ לשנות אי אפשר להתפלל.

אני איבדתי את האומץ לשנות. איבדתי את האומץ להתפלל. אני פוחד מהתפילה פחד מוות, ואני בורח משם כל עוד רוחי בי.
ישנם כמה סיבות לפחד.
1. דבר ראשון אני רועד מפחד שאלוקים לא שמח בתפילות שלי. שהוא מכריח אותי להתפלל כדי להיות עבד שלו, אני מרגיש שהתפילה זה לטובתו, ושהוא כופה אותי בהלכה על זה. ואני לא מסוגל לתפוס את הקשר בינינו כקשר של כפיה. וזו טעות! כי התפילה היא ממש ממש עבורי, להנאתי ולטובתי. ואם הייתי מקבל אומץ להתפלל בלי חשש (לפעמים זה קורה, פעם אחרונה שאני זוכר בהושענא רבה) הייתי מבין שזה כלי נפלא. אבל כל זמן שאני מרגיש עבד, אני לא קולט שהתפילה היא בעצם כן שדר של אהבה. אברהם תיקן שחרית.
2. אין לי אומץ להתפלל. כי עמוק בפנים אני כנראה כן מרגיש חוטא. לא ראוי. אני האפס, טכי אני יכול להנות את בורא העולם בתפילתי. השכל יודע את התשובות. אבל זה לא הגיע עד לקישקעס. אתפלל לאומץ לשנות גם את זה.
3. אני לא סומך על עצמי שאצליח להתפלל את כל התפילה בכוונה. אז הראש של מכור אומר או הכל או כלום. מרוב פחד שהתפילה לא תהיה שלימה, אני פשוט לא מתפלל (רק ממלמל).
4. התפילה זה אור. אור אדיר! ואני מרגיש שאני נשרף מהאור הזה. לא יכול להכיל אותו. היתה לי תפילה נהדרת בהושענא רבה ויום כיפור. אך אני מרגיש שאני ישרף אם יהיו לי כל יום 3 תפילות כאלו. ולכן אני מפחד להתפלל. אני יודע שזה נשמע הזוי. אבל אני מרגיש שאני יאבד את הזהות שלי אם אתאבד על התפילה. והאמת היא שזו בדיוק הכניעה שאני צריך. אם אכנע לתפילה, זה עצמו יהיה הכלי להכיל את התפילה. אולי האגו שלי מפחד לאבד את הזהות בתפילה שכל כולה ביטול לה'?
מה שמוזר שבתפילה הפרטית היכן שכל כולי שבר כלי, שם אין בעיה להתפלל. אין בעיה להתחבר לאין סוף. אין דבר יותר שלם מלב שבור.
ודווקא בתפילה שבה אני צריך מוח שלם, ולב איתן, וריכוז מוחלט, ואני צריך להיות בשיא שלי, אז מתפרקת לי החבילה ואני לא עומד בלחץ. האורות מפוצצים את הכלים.

תודה לכם חברים, בזכותכם קילפתי עוד כמה שכבות מהבצל. זה מדהים לגלות מה יש שם בפנים...
תודה יעקובלה.

תפילת השלווה היא מהתפילות הפרטיות שלי.
אלי, תן לי את השלווה, האומץ והתבונה... רצונך יעשה.

הושיעה

חברים יקרים, כיף לקרוא. לא אנסה להבין מה קורה לכם - איתכם, זה מעבר להשגת בן אנוש. תודה לך אבאל'ה.

תודה לך הושיעה נא, קראתי ברפרוף את הודעתך, ואני צריך להתעמק בזה יותר

אבל התגובה הראשונה שעלתה במוחי היא, שאולי אתה צריך להפסיק לקלף בצל, אתה יותר מדי מתעמק במשמעות האמיתית של תפילה, צינורות וכו', כשחושבים על זה, זה באמת מסבך ומבלבל, תחשוב שהייתי אומר לך, שפה בתכנית נגמר לפנות לאבא בכל רגע נתון, תרכז את כל הקשיים שלך, את כל חוסר האונים, את כל המסירות, ושלש פעמים ביום, יש לך הזדמנות לפנות אליו, ולספר לו על ה---כ---ל, וזהו מעבר לזה אסור לך יותר לפנות אליו.
אני בטוח, שבשלוש פעמים האלו, היית שוכח מכל הרעיונות של צינורות ושפע, ואור אלוקי, ופשוט היית מתפלל בדיוק כפי שאתה עושה במשך היום.
יתכן שעם הגישה הזאת, יהיה יותר קל, גם במציאות החיים כהיום, שאתה כן פונה בכל רגע נתון.
אולי אפשר להתיחס לזה, כשני סוגים של פניות, יש פניות דחופות של עזרה ראשונה ואז אין כללים, אני פונה אליו איך שאני ובאיזה מצב שאני, אבל לפעמים יש גם פגישה מסודרת פחות ספונטנית, והיא נעשית באולם מסודר לפי כללי טקס נוקשים, אבל אני לא מגיע לשם מעמדה אחרת, אני זקוק לאותם דברים, אני לא בא לשם בתור נציג של היקום, שבא להוריד שפע ורפואה לעולם, אני בא לבקש עבור עצמי נטו, רק זו פגישה יזומה, אבל הבעיות הם אותם בעיות, ואותם קשיים.

שלום לחברים היקרים. המילים שלכם כל אחד בדרכו באמת שמחחמות לי את הלב סוג של תחושת הקלה מסויימת. אני קראתי בשקיקה כל אחד ואחד. ואני לאט לאט מפנים את החוסר אונים שיש לי כלפי כל כך הרבה דברים. אם אני לא טועה בברסלב התפילה הכי נחשבת היא ההתבודדות שזה למעשה אולי הכוונה כשאני פונה לה' עם החוסר אונים. רק שבתוך תוכי אני יודע ומרגיש שגם כשאני פונה איליו בתפילות פרטיות אני עדיין לא עושה את המוטל עלי שזה להתפלל 3 תפילות במנין יום יום וזה דיי מציק. כי אני מרגיש מוזר בזה אני מצד אחד מבקש כביכול עזרה שיש לי חוסר אונים מול היא חשק הזה להתפלל או ללמוד אבל מצד שני לא עושה השתדלות לצורך העניין ולא נכנס לרגע לבית כנסת לפחות לקריאת שמע ושמונה עשרה. רק שכרגע במצבי הנתון אם הבנתי נכון זה לא אמור להעסיק אותי. רק שתפקידי הוא לשחרר את התסכולים והכעסים והטינות שהם כל כך קשים ובעזרתו יתברך אני מקווה למצוא זמן שוב לכתוב פשוט העומס בעבודה ברוך ה' מדחיק בינתיים את הדברים. שוב תודה מעומק הלב שנתתם לי צומת לב כל כך גדולה. אני לא יודע באמת אם אני ראוי לה בכלל. אבל באמת תודה 

אולי בכל זאת?