ערב שבת קודש. שתיים בצהריים. עוד שלוש וחצי שעות נכנסת שבת, ורשימת המטלות שעלינו עוד להספיק עד שבת ארוכה ומאיימת. אשתי הלכה להרדים את התינוקת, נשארתי עם הגדולים, ואז הטלפון מצלצל. הספונסר על הקוו.

בעשר בבוקר חיפשתי אותו, וכנראה רק עכשיו הוא יכל לחזור אלי. התלבטתי, לדבר או לא לדבר, בסוף החלטתי, ההחלמה מעל לכל. דחפתי קוביית שוקולד לכל אחד מהילדים ויצאתי מהבית. אשתי עדיין לא יודעת על שמור עיניך ואיני יכול לנהל שיחה כזאת בבית.

התרחקתי במהירות מאזור בנין מגוריי על מנת לנהל שיחה רגועה. התחלתי לפרוש את הדברים בפני הספונסר. על הפרק אתגר כלכלי כלשהו שהטריד אותי. נתתי לו את תמונת המצב, סיפרתי לו שבשישי בבוקר קיבלתי מכתב בנושא הזה שהכיל מידע שהעכיר מאד את מצב רוחי. הוא ביקש ממני לתאר מה הרגשתי. תיארתי.

הוספתי ואמרתי שמייד הפעלתי בראשי את שלשת הצעדים הראשונים. הוא ביקש ממני לתאר כיצד עשיתי זאת. תיארתי. כשסיימתי את התיאור הוא אמר לי: צעד ראשון בסדר, צעד שלישי בסדר, בצעד השני פספסת. לא הבנתי על מה הוא מדבר, שיחזרתי בראשי כיצד תיארתי לו את הצעד השני: הגעתי להכרה שכח גדול ממני, אלוקים, יכול להחזיר אותי לשפיות ולעזור לי להתמודד עם הרגש שלי ועם האתגר הכלכלי המאיים. במה בדיוק טעיתי?

הוא הסביר לי, וכך הבנתי את ההסבר שלו: הכח הגדול ממך בו אתה מכיר  בצעד השני הוא לא אלוקים באופן ישיר, אלא אדם אחר שהוא משמש צינור לכח האלוקי הבלתי מוגבל. ההבדל בין שתי האפשרויות ברור, אם אני מסתפק בלהכיר בכוחו של אלוקים אני עלול להסתפק בתפילה אליו, אך אם אני מכיר בכך שהכח הבלתי מוגבל של אלוקים מגיע אלי באמצעות פנייה לאדם אחר אני מייד אנקוט בפעולה מעשית של פנייה לאדם שהכי יכול לעזור לי באותו רגע מתוך הכרה שאני לבד איני יכול, ואדם זה הוא כרגע הכח הגדול ממני. (אני לא נכנס כרגע לסוגייה אמונית וכמובן שברור שאין עוד מלבדו והכל ממנו. העיסוק הוא רק באופן ביצוע הצעדים וכל אחד יגדיר וינסח לעצמו את הנושא באופן שיסתדר לו). 

הספונסר המשיך, ומפיו התגלגלה מחרוזת של אבנים טובות: הכח הגדול ממך במקרה הזה הוא אשתך. איתה ורק איתה אתה יכול לבצע את הצעד השני. פנייה לאלוקים במקרה הזה אינה מספיקה. שתף אותה בכל הפרטים, תן בידה לקבל את ההחלטות הדרושות, ורק כך תוכל להרשות לעצמך לחוש שפעלת על פי התכנית. (כמובן שהוא אמר זאת כאחד שמכיר לעומק את סיפורי האישי ואצל כל אחד יש לדון לגופו).

שבת שלימה הרהרתי בדבריו. הבנתי יותר לעומק את הצורך לשתף את האשה בכל הענין, נושא שנדון רבות בפורום. נזכרתי במה שאמר ההוא עם הניסיון של ה25 שנה בכנס השנתי, שמניסיונו ללא שיתוף האשה התכנית לא יכולה לעבוד, ואני לא יודע אם אני מחדש בכך משהו, אולי זה מובן מאליו, אבל לי לפחות התחדש שאפשר לשייך באמת את שיתוף האשה לצעד השני. כלומר הכח הגדול מאיתנו הוא (בין השאר) האשה שלנו, ובלי לשתף אותה אין צעד שני.

תודה על הדברים, התחברתי מאוד.

חשוב לי מאוד לעשות את הצעד השני בצורה הזאת (למרות שבודאי ישנן דרכים נוספות לעשות אותו), פשוט כיון שאצלי אם אני לא פונה לאדם אחר קודם לכן - אזי הפניה שלי לאלוקים היא לא אמיתית.

אסביר את עצמי: אני אדם מפוצץ באגו ולא מוכן להוריד את עצמי בפני אף אחד. אני הכי חכם והכי יודע וכל השטויות האלו. אבל כשאני תקוע - אני מוכן בחצי פנה לעשות טובה ולפנות לאלוקים. הבעיה היא שבמקרה הזה אני לא באמת פונה אליו כי אני עדיין מנסה להחזיק הכל בעצמי, ורק עושה משהו מהשפה ולחוץ.

לכן, הפעולה הראשונה אחרי הכניעה וההודאה בחוסר האונים שלי הוא פניה לאדם נוסף. אם אני יכול להנמיך את עצמי ולפנות לאדם אחר שיראה את חולשותי - אוכל לפנות אחר כך לאלוקים. כשאין אגו - יש אלוקים. או במילים אחרות "אין אני והוא יכולין לדור בכפיפה אחת".

ידידי היקר מנחם, תודה רבה
איזה יופי, לקחת את האישה בתור כח גדול ממני,
האישה שעד עתה (על פי רוב) זילזלתי עד מחקתי את שיקול דעתה
איזו כניעה מרהיבה,
יישר כח

אכן. במחשבה לעומק, אני מגלה כמה זלזול  וחוסר הערכה טמונים במצב בו אני מרגיש כל כך חסר אונים וחלש ובכל זאת אני לא מנסה להיעזר באדם הכי קרוב אלי שאומר לי מפורשות כמה הוא אוהב אותי. בכל מקרה, רומא לא נבנתה ביום אחד ויקח לי זמן לתקן עיוות של שנים אבל טוב לפחות שעליתי על הדרך.