ולכן אני יכתוב...
אני לא יודע למה כל כך בוער לי לכתוב על זה, יש לי שתי אפשרויות. 1. שבאמת הבנתי שהגעתי לתחתית שלי, ואם אני לא ישתף אותכם במה שעובר עלי אני לא ישרוד. 2. בשביל להראות לכם שאני לא מלאך, וזה שהגעתי ל79 יום זה בגלל שאני מלך, ולא בגלל שאני מלאך, (כמה טיפות של אגו, בקטנה).
בכל אופן, אמרו לי שאני צריך לכתוב את מה שעובר עלי אז אני כותב. אני יכתוב את זה בשביל עצמי, ולכן ראוי שאף אחד לא יגיב כאן שום דבר בפוסט הזה, (אולי זה גם יעזור לי 'קצת לאגו המנופח שלי, שירגע קצת).
אתמול הייתה לי וואחד מעידה.
המעניין הוא שבכל ה79 ימים האחרונים, עם כל הקשיים, לא הייתה לי שום מעידה שהיא ברמה גבוהה יותר ממבט שני. כנראה זה בגלל שהקפדתי להיות מחובר ולעשות את הפעולות כל הזמן. אבל הרגשתי כל הזמן שאני לא מתקדם כמו שאני צריך להתקדם, ומעידה זה עניין של זמן. והנה הגיע הזמן...
אני יפרט מה היתה המעידה, אחר כך אני יפרט מה עבר עלי בימים האחרונים, אני ינסה לבדוק מה עשיתי, ומה לא עשיתי. ואולי אני יצליח להסביר לעצמי קצת מה עובר עלי.
המעידה התחילה כבר לפני מספר ימים, כשהפסקתי להקפיד על מבט שני. לא הבנתי מה היה לי, אבל פתאום לא הייתי מסוגל להקפיד על זה, לא עשיתי עם זה כלום, והמשכתי את החיים רגיל. לא מסרתי את הקושי הזה לאלוקים, לא אמרתי את תפילת השלווה, ולא שיתפתי בזה מספיק חברים. דווקא בפורים הצלחתי די יפה לשמור על מבט שני. אבל כנראה שהייתי מתוסכל מזה שאני לא מצליח להיות שמח, זה עשה לי רע. ואת התחושה הרעה הזאת אני סוחב איתי עד היום.
כבר תקופה ארוכה שיש לי הרבה זמן פנוי.
זה התחיל לפני שנה בערך, כשהתחלתי לשרוף את החיים שלי בצ'אטים. (כבר שנים שאני בצ'אטים, אבל אז זה התחיל להיות ממש חמור) הפסקתי ללכת לכולל. לשאלות החברים "מה קורה איתך"? עניתי במשיכת כתף. רמזתי משהו על איזו שהיא עבודה שאני עובד בה בשעות הפנאי. הייתי מבקר בכולל פעם בכמה ימים, ובזמנים שלא הייתי מבקר, פשוט הייתי יושב מבוקר ועד ערב על הצ'אטים. מה שקרה שלראש כולל שלי לא היה כל כך נחמד עם העניין, והוא גער בי כמה פעמים. אני לא אוהב שגוערים בי ולכן הפסקתי סופית לדווח על שמירת סדרים. מה שגרם שהמשכורת שקיבלתי בסוף החודש הייתה 0 שקל. לי זה היה נוח, ככה הפסיקו לשגע אותי, ונתנו לי לבצע את זממי.
עד היום אני עדיין לא רושם שמירת סדרים, והמשכורת שלי היא 0 שקלים. זה היה נוח לי במחלה, וזה נוח לי גם בהחלמה. בכללי אני יצור עצלן ששלא אוהב מרות, כך שלא נראה לי שכל כך מהר אני יחזיר את המרות אלי. והכסף כנראה יגיע ישר מהשמים בלי שליחים....
מפורים לא ביקרתי בכולל (אני מדבר רק על הכולל בוקר). לא היה לי עצבים. זה די שאב אותי לבדידות ודיכאון. אבל גם כאן, לא מסרתי, ולא שיתפתי. בכולל צהרים המשכתי לבוא, אבל הפסקתי ללמוד. הייתי מצוברח ועייף. את העייפות הסברתי בזה שהבן שלי לא נותן לי מנוחה בצהרים וזה משגע אותי, ומעייף אותי. (מה שבאמת נכון). גם על זה לא שיתפתי כמעט, ולא מסרתי.
בימים האחרונים היו לי אוסף של לחצים, הגיעה לי הודעה פתאומית על חוב גדול מאוד של כמה אלפי שקלים לביטוח לאומי. ואני אברך בקושי מקבל משכורת, מאיפה לעזאזל אני אמור להביא את הסכום הזה?!. הייתי צריך לשבור איזו תוכנית חיסכון עתיקה ששמרתי אותה בשביל המשכנתא וכו'. זה גם לא עזר כי הם רצו את הכסף מהיום להיום... בקיצור לחץ.
היתה לי שמחה משפחתית מהצד של אשתי. שמה לחץ זהו הדלק העיקרי שמניע להם את השמחות. כנראה שגם אני נדבקתי מהלחץ הזה, במיוחד שלקחתי על עצמי עול של כל מיני דברים, (שבהמשך יצר אצלי תסכול בגלל שהתחרטתי על זה שלקחתי אחריות על עצמי). בכללי אני בן אדם שמאוד קשה לו לבטא שמחה, ותמיד בזמני שמחה אני נהיה עצור, וחשדן נורא.
בזכות השמחה הצלחתי לריב גם עם בני משפחה על כל מיני עניינים, ולאסוף עוד כמה טינות לסל הטינות שלי. זה גרר אצלי התפוצצות זעם לעיני כל המוזמנים, לגודל הפאדיחה. וגם על זה לא שיתפתי, ולא מסרתי.
בקיצור נהייתי נע ונד. עם מצבי רוח שמתחלפים כל כמה דקות, עייף מאוד פיזית ונפשית, אה.. ושכחתי שגם התקנתי 'רימון' במחשב בימים האחרונים, זה הוסיף לי עוד סיבה לחוסר שקט כשהלך לי ה'פת בסלו' שלי. (עכשיו אני מודה לה', כי אם הייתי בבית אתמול בלי רימון אני לא יודע איפה המעידה הייתה נגמרת). אפוף לחצים כאבים ועייפות, לא עשיתי כלום עם עצמי.
אתמול הייתי מתוסכל מאוד כשרציתי לשתף על הקושי בקבוצה הטלפונית של הצהרים, אבל הבן שלי שכנראה גם רצה את שלו פצח במקהלת יחיד במשך השעה של הקבוצה, מה שלא מי יודע מה נתן לי לדבר, גם את זה לא שיתפתי מספיק, ולא רציתי למסור.
לא שחשבתי שאני יסתדר לבד, גם בלי למסור. אלא שבגלל המצב רוח השפוף שהייתי בו, פשוט לא היו לי כוחות בשביל למסור.
ואז מעדתי. הגעתי לכולל צהרים חסר חשק וכוחות, מפוצץ טינות תסכולים וכעסים. במיוחד שאחת הטינות הגדולות שיש לי היא על הראש כולל שלי. ופשוט לא היה לי כוח לכלום. נשאבתי לעצמי. התיישבתי על המקום שלי והתחלתי לשקוע בפלאפון. בהתחלה הייתי רק בשמור עיניך וב'בחדרי', הייתי ליד החברים, והם ראו הכל, לא יכלתי למעוד לידם. אבל בהמשך התרוקנה לי הבטריה, ואני הייתי צריך חמצן, מה שעשיתי זה שהלכתי לחדרון חשוך בצד והטענתי שם את הפלאפון והמשכתי לגלוש. שם כבר הייתי לבד, ובמצב כזה, לבד, עם אינטרנט פתוח ביד, זה שילוב קצת מסוכן.
בהתחלה רק נכנסתי לתפוז, לראות אם הגיעו לי הודעות חדשות (נחשו ממי...), בהמשך נכנסתי לעוד פורומים שונים ומשונים. שם גם זכיתי לראות כל מיני פלאי תבל. ראיתי דברים שכבר שלושה חודשים אני לא רואה אותם כשהם לבושים....
ובסוף זה גם הגיע לצ'אט. בחסד אלוקים לגמרי לא מובן מאליו, לא כל כך הצלחתי לגלוש בצ'אט, כל רגע זה נתקע לי. אבל בסך בכללי בשבילי זה היה מעידה לא נעימה בכלל.
כל הגוף שלי התמלא רעד וזעה. התחילו לדפוק לי פטישים בראש. נהייתי כמו אריה, וכל מי שניסה להתקרב אלי הועף באותו רגע לקול שאגותי. הרגשתי חולה. והבנתי שאחרי 78 יום אני פשוט לא יודע מה אני צריך לעשות עם עצמי בזמן מעידה. באיזה שהוא שלב הצלחתי להתנתק מהפלאפון ולחזור לבית מדרש הראשי, שם נשמתי קצת אויר והתכוננתי להמשך.
שכחתי לספר שבימים האחרונים, או בכלל בתקופה האחרונה אני מזניח קצת את הספונסר שלי, ואני לא מתקשר אליו הרבה מאוד.
אתמול ניסתי להתקשר אליו והוא לא ענה, ידעתי שזה שהוא לא עונה זה רצון אלוקים, וזה לא מתיר לי לעשות שום דבר, אבל זה היה לי קשה. בדרך חזור מהכולל ניסיתי להתקשר לפחות ל10 חברים ואף אחד לא ענה. אני יודע שזה היה רצון ה', אבל זה היה לי קשה מאוד. פשוט לא ידעתי מה הלאה. לא רציתי לחזור הביתה בכזה מצב רוח. לא רציתי שאשתי תדע מה עובר עלי. היא מידי חלשה עכשיו בשביל כאלה דברים.
בסוף בחסד אלוקים אחד החברים חזר אלי ודיבר איתי. זה הרגיע אותי קצת, אבל רק לזמן קצר. בלילה בבית ניסיתי לפרוץ את הרימון מכל הכיוונים בשביל להגיע לצ'אטים, בחסד אלוקים, ובחסד אשתי שהסתובבה כל הזמן מסביבי, לא הצלחתי. אבל שמרתי את זה כתוכנית מגירה להיום בבוקר. עד הבוקר כנראה הפיוזים שלי נרגעו קצת, ובעצת חבר ישבתי לכתוב את כל מה שעבר עלי.
אני חושב שזה יכול לעזור לי.
יש לי תחושה שלא התייחסתי עד היום במספיק רצינות להחלמה. עשיתי את זה כתחרות, "מי מחלים יותר". ולא בגלל שהרגשתי שהגעתי לקרקרעית שלי. נכון שהיה לי הרבה מצפון מאלוקים ומאשתי. אבל לי מצד עצמי כנראה שהמצב לא מאוד הפריע. עובדה שכל הזמן רציתי לחזור לשם. הרגשתי שעזבתי את הכיופים לפני שסיימתי. בהתחלה כנראה הייתי בהלם של ההחלמה, לכן עשיתי את הפעולות כמו שצריך, והתקדמתי ממש יפה. אבל באיזה שהוא שלב כשקצת ירד לי ההלם, וירדה גם ההתלהבות, התחלתי לעשות את התוכנית בעייפות. כבר שלושה שבועות שלא הייתי במפגש חי. אני לא מתקשר הרבה לחברים. לא מרגיש מספיק חסר אונים. לא נכנע. לא מוסר את הקשיים לאלוקים. לא אומר את תפילת השלווה. לא מדבר מספיק עם הספונסר. מזניח קצת את הספרות.
א-לי
אני מקבל על עצמי מכאן והלאה לקחת את הדברים ביתר רצינות, והבין שההחלמה שלי לא תבוא לבד. אני צריך לעבוד קשה ולתחזק אותה כל יום. בבקשה תן לי את האומץ לשנות את מה שביכולתי.
תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, מה שהיה היה, אולי זה אפילו היה טוב, זה עורר אותי קצת מהקפאון שנחת עלי. תודה גם על זה.
ותן לי את ההבנה שאני חסר אונים, ואם אני ילחם בתאווה במקום להכנע אליך אני אבוד.
אבא תן כוחות..
מהבן שלך שאוהב אותך מאוד, ולא מוכן לעזוב אותך אפילו לרגע אחד,
יעקב
