שלום חברים
היתה לי היום מעידה רצינית, ואני לא רוצה לשתף אתכם בה, אבל הספונסר שלי הורה לי לעשות זאת

היום שלי התחיל דוקא בצורה טובה, עד שקראתי איזה פוסט צבעוני מדי שהעלה אחד החברים, והתחלתי להתבשל בפנים, לא נכנעתי, זרמתי עם זה.
אח"כ שוחחתי עם חבר על התופעה שחברים נופלים אחרי כ"כ הרבה ימים נקיים, והנושא התחיל למצוא חן בעיני, במיוחד האמפתיה והאהבה בה הם התקבלו כששיתפו על הנפילה, וכבר התחלתי להשלים עם העובדה שיום אחד זה גם יקרה לי.
בהמשך יצאתי לרחוב, והיה יותר מדי מענין, יותר מדי אוביקטים להתבית עליהם, ודוקא התקשרתי לכמה חברים ושיתפתי על חוסר אונים מוחלט שלי, חלקם עזרו לי עם כל מיני תובנות מענינות, על כמה שהתכנית גאונית וכו', אבל בפנים המשכתי להתבשל, כל מיני מבטים שלא הצלחתי לעצור עשו את שלהם, והוסיפו שמן למדורה.
ואז זה הגיע, ישבתי בכולל אחה"צ והייתי בחוסר שלוה קיצונית, ועלתה לי מחשבה חולנית לראש שהגיע הזמן להכין תכנית מגירה לאותה נפילה שודאי תבוא, כך שאוכל למקסם אותה במינימום זמן, כדי לחזור מיד לעצמי ולהתחיל שוב לספור (אשרי המאמין....), נזכרתי שאחד הדברים שנורא חסמו אותי בתקופת המחלה, היתה הסגירות שלי וחוסר יכולת להפתח בקשר בין אישי, דבר שמאוד הפריע בכל מיני צ'אטים למיניהם, חשבתי לעצמי הרי מאז שהגעתי לתכנית מאוד נפתחתי, אולי נבדוק האם הפתיחות הנפשית הזאת תוכיח את עצמה גם בצ'אט.
וכך מצאתי את עצמי הולך לחפש אינטרנט בשביל להכנס לפורום הקדוש שלנו, ובאמת עשיתי שם כמה דברים מועילים, אבל בסוף רק נכנסתי לצ'אט וברוך ה' לאכזבתי שום שיחה לא הצליחה להמריא...
יצאתי משם אחרי רבע שעה, ועולם חשך בעדי, למה עשיתי את השטות הזאת, דוקא היום אחרי כמעט חודש נקי, התלבטתי אם לספר לספונסר או להסתיר ולהמשיך הלאה, החלטתי שחייבים לספר, ניהלתי אתו בדמיוני משא ומתן ארוך ומיגע, בו אני משכנע אותו כי אם הוא מאפס לי את הספירה, אין מצב שאני חוזר לספור, אני קודם נופל באמת.
ברוך ה' התקשרתי והוא אמר שזו לא נפילה, אבל צריך לשתף חברים, הגעתי לקבוצה החיה, ושיתפתי את החברים הרגשתי מין קלילות ועליצות כשעשיתי את זה, ובסוף כולם במקהלה אוהבים אותך, באמת מרגש, וואו.....
התקשרתי אח"כ לחבר ותיק, אמרתי לו, למה אני כ"כ מבסוט מכל הענין, הוא נתן לי להבין, שאני פשוט לא קולט כמה אני חולה, אדם בריא נוגע בתנור חוטף כויה ולא חוזר יותר על הטעות הזאת, אתה נוגע וחוזר ונוגע, ועוד נהנה מהכויה.
ואז נפל לי האסימון, כמה אני חולה, ואני מרגיש כ"כ רע עם עצמי, שפשוט בא לי לחזור לקבוצה, ולצרוח עליהם, על מה בדיוק אתם אוהבים אותי, על המעידה המטופשת שיצרתי במו ידי, או אולי על הפעולות שלא עשיתי במהלך כל היום, ואולי כל הקלילות שאני צספר לכם על כל זה, ואתם עוד חושבים שזה מגיע מכנות. לא אל תאהבו אותי אין על מה.....תצעקו עלי.
אני מבולבל כעת לחלוטין
דבר אחד אני יודע, אני חולה מאוד מאוד

תודה אבא
ועזור לי לסיים את הלילה בנקיות

אוהבים אותך...



מקווה שלא עצבנתי אותך.
אכן מחלה ערמומית. חברים ותיקים לימדו אותי ששפיץ הערמומיות מתבטא בהלקאה עצמית.
אנחנו בטוחים שכשאנו בוטשים, מרסקים, רומסים, קוסחים, את הרע שבנו, בזה אנו מחלימים.
וזה לא תמיד נכון.
לפעמים ההלקאה העצמית, ההתבוססות בשלילי שבי, היא המדרון למסקנה שאני במילא אפס. אז למי אכפת אם האפס יאפס?!
במקום זאת, אם אומר לעצמי בקול תרועה - 'אוהבים אותך'... אם אקבל את עצמי בדיוק כפי שאני, על מעידותי נפילותי קריסותי וכל פגמי אופיי, אז יש סיכוי שאבין שאני לא שיך לצד הרע.
אני ילד מיוחד של אבא. ילד חמוד, ילד אבוד. קורא בלילה, 'אבא אבא'...
כמה מרגיע לשמוע את התשובה האמיתית של אבא...
אוהבים אותך...

מאחל לך לילה סבבה, מקסים ומחלים.
אחיך הקטן
הושיעה

זה ממש מפחיד מה שאתה מספר יעקובלה,
נגעת בי במקומות רגישים מאוד.
בימים האחרונים אני יושב ומפנטז את עצמי שוב איך שבא לי לשבת על הצאטים וכו', ואני לא יודע מאיפה זה בא לי,
בעצם אני כן יודע.
בתקופה האחרונה הזנחתי מאוד את ההחלמה, נגמרה לי ההתלהבות. הפסקתי להתקשר לחברים ואפילו הפסקתי לענות.
אני בקושי מתקשר לספונסר שלי, ולא עושה כמעט שום פעולה. אני לא נשמר כמעט ממבט שני, ועוד כל מיני דברים כאלה.
אני ממש מרגיש שהנפילה או המעידה הבאה זה עניין של זמן.
בימיים האחרונים התקנתי אינטרנט רימון על המחשב שלי, וזה גורם להרגיש מתוסכל מזה שחסמתי את עצמי לנפילה הבאה,
זה גם חסם לי כמה קבצי וידאו שלא היו אמורים להחסם, והעלה לי קצת את הג'ננה. אני לא אומר את תפילת השלווה, ככה שאין לי שלווה. אני לא עושה פעולות של כניעה, ככה שאני נמצא עכשיו במלחמה, ולא בכניעה.
אתמול דיברתי עם בת דודה שלי חילונית, קצת יותר זמן מהנדרש. זה גם לא עשה לי טוב. וכו' וכו'. המון דברים.
היו לי גם המון טינות בימים האחרונים, אתמול היתה לנו שמחה משפחתית, ואשתי הלכה להתארגן בבית של ההורים שלה והשאירה אותי לבד בבית עם הילד כמה שעות. הילד שיגע אותי מאוד, ואני לא ידעתי מה לעשות, בסוף היה לאשתי גם מריבות בבית של ההורים שלה, ואני תוך כדי העצבים על הבן שלי הייתי צריך לפשר בינהם.
אחר כך בלילה באירוע היה איזה משהו שעיצבן אותי, ואני התפוצצתי שם לעיני כולם, פאדיחות...
אני לא אומר שאני כל כך מאושר כשאני משתף בדברים האלה, אבל אי אפשר לומר שזה מאוד מזיז לי.
אני נמצא כעת בצומת שאני לא יודע בדיוק לאן אני מתקדם ממנה.
מאין יבוא עזרי....

מאין יבוא עזרי? זו שאלה. מהשאלות הכי כואבות וקשות שנשאלו אי פעם.
אמר לי פעם אדם חכם,
מאין, יבוא עזרי! זו תשובה. מהתשובות הכי עמוקות שיש בבריאה.
אבא שלנו ברא את העולם יש מאין. האין, זה היכן שנגמרת התפיסה שלי, היכן שעבורי הכל תוהו ובוהו...
במקום הזה מסתתר בורא העולם. בקבלה זה נקרא בחינת "אין".
אז זו התשובה.
"אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי!"

שוב כניעה, ושוב כניעה, בסוף בורא עולם יתגלה... בסוף יבוא עזרי...

יעקובל'ה היקר,

כן, אנחנו אוהבים אותך כמו שאתה, גם אתה אתה מועד ואפילו אם אתה נופל, אבל זה לא אומר שלא כואב לנו. כולנו כאן משפחה אחת, והדבק שמחזיק אותנו ביחד זה שאנחנו מקבלים כל אחד כמות שהוא, וכמו שהספונסר שלי אוהב לומר "בן מיוחד של אבא". אז אתה חולה, וגם אני חולה, ואני יודע בדיוק מה הרגשת כאשר רצית לשתות ויסקי מעורב בחלב וחשבת שהפעם לא תשתכר. וכן, ברגע של שפיות אחר כך אני חושב שאני אדם רע אבל זה לא נכון. אני אדם חולה.

כל זמן שלא אקבל את העובדה שאני אדם חולה - לא אחלים. החברים קיבלו אותי כאדם חולה ולכן אוהבים אותי למרות ובגלל השיתופים שלי על מעידות, וכך עשו החברים שלך בקבוצה. השאלה היא האם יש כאן מישהו שעדיין לא קיבל את המחלה?...

יעקב של אבא היקר,

הצומת שאתה מתאר היא הצומת בה אני נמצא כל יום, והשאלה היא לאן אני רוצה לפנות. יש את הצד המוכר, הישן והלא טוב, ויש את הצד הקשה יותר אבל הנפלא כל כך. ישנם ימים בהם הבחירה ברורה, אך ישנם ימים שכאשר אני קם בבוקר ומגיע לצומת, מסתבר שיש מי שבלבל את השלטים. כך השלט לגהינום מורה על הכיוון לגן עדן וכן הפוך.

הבעיה היא שכאשר אני מגיע לצומת הזאת והשלטים התבלבלו, אני לא יכול להפעיל את השכל וגם לא את כח הרצון. שני הכחות הנפלאים האלו שחנן אותי אלוקים - נשארים בבית לפני שנכנסתי לצומת (או עפו מהחלון בדרך מהצומת הקודמת).

אז מה עושים? פעולות. לא בגלל שאני רוצה לעשות את הפעולות אלא בגלל שאני לא רוצה. אני לא רוצה לשתף, לא רוצה להתקשר לספונסר, לא רוצה לכתוב בפורום, לא רוצה להיכנע, לא רוצה לרדת על הברכיים - והנה יש לי רשימה מעולה היכן להתחיל את הפעולות שיצילו לי את החיים.

באהבה

סוד

תודה 'סוד'- בן אהוב של אבא
(דרך אגב, אצלי הכוחות לא יכולים לעוף מהחלון, כי אני הולך ברגל)

תודה סוד
הגעתי היום למסקנה שיש לי קושי אמיתי בנושא הכניעה
אני לא מבין איך ולמה זה עובד, וממילא אני מאוד מתקשה בתרגום המעשי של הענין
אודה לך אם תלמד אותי את 'סוד הכניעה'
תודה
יעקובלה

ה' ישמור אותך, אח שלי, אתן לסוד לספר סודו, עד אז אתרום את נסיוני בארועים מהסוג הזה - אנחנו לעולם לא נבין, בטח לא בזמן שמסך יורד, הסיפור שלי הוא לא הבנה. הרעיון הוא לזוז בשניה שהראש' מספר סיפור, זהו. לרוץ לזרועותיו של אבאל'ה ושאר הילדים המיוחדים שמבינים את השפה הזו.

בהחלמה.

תודה אסירותודה,

אוסיף על כך שישנם דברים רבים שאני לא מבין איך הם עובדים ובודאי שאינני מבין למה הם עובדים, אבל אני עושה אותם והם עובדים בשבילי וזה כל מה שחשוב.

אני לא מבין למה דלק מניע את הרכב שלי ולא מבין איך זה עובד, אבל אני יודע שזה עובד אז אני נכנס לתחנת דלק ומוזיל מכיסי כסף ירוק מאוד, כדי לקבל את הנוזל השחור והלא מובן הזה. זה עובד עבורי כל פעם, אז לא אכפת לי למה זה עובד.

ואם הדברים כך בנוגע לדברים פשוטים והגיוניים, הדבר נכון פי אלף במקרה שלנו, כיון שהמוח וכח הרצון לא חשובים בכלל והם לא כלים במשחק השחמט הזה. כל מה שחשוב זה הפעולות שבפועל שומרות אותי נקי ומפוכח. למה? ככה.

תודה לכם אסירותודה וסוד

הבנתי שאני אמור לעשות בלי להבין, וזה עזר גם לי הרבה פעמים
אבל בסיפור שגוללתי למעלה, גם עשיתי את זה, התקשרתי אתמול בבוקר לפחות לשלש חברים וזה לא עזר במדויק.
אז אולי משהו לא נכון בצורה שאני עושה את זה, אולי יש איזה נקודה פנימית יותר שאני מפספס, או שאולי אני עדיין לא מכיר את השפה על כל הוריאציות שלה.
בקיצור בכל אותם פעמים שהמסך ירד עלי, הפעולות לא בדיוק עזרו, הזמן חלף ואיכשהו זה עבר.
כך שאני די מבולבל מכל הענין.
צריך שלחן ערוך יותר מוגדר על מהות הפעולות
זה מה שאני מנסה להבין
תודה

זה מובן מאליו, יעקובלה?
זה קרה לך פעם, לפני שלמדת מה זה כניעה?
באהבה
יעקב

אענה בזהירות כדי שלא אתפס ח"ו כמכחיש....
אבל התשובה היא כן, גם בתקופת המחלה, לא תמיד רצתי לתאוה, היו לפעמים כל מיני חשבונות שלא לעשות זאת, כך שהיו פעמים שהגל עבר, אמנם אח"כ הגעתי במוקדם ומאוחר לתאוה, ופיציתי אותה בכפל כפלים, אבל באותה מידה זה גם יכול לקרות עכשיו כשאני בתכנית, 'כל יום רק להיום' כך למדוני, מחר אולי אפול, מי יודע???

יעקובל'ה, אכתוב על עצמי.

היו פעמים במחלה שבסוף לא נפלתי, מאין "בלק אאוט" כזה שאיכשהוא השאיר אותי יבש, אבל תמיד בסוף נפלתי, או כמו שאמר הגשש ז"ל: אם לא היום - בעוד שעה.

לעומת זאת בהחלמה, ישנם גלים וישנה השתוקקות אבל היא חולפת. וזה פלא עצום שאין לי שום הסבר אליו. לפני שלושה חודשים עמדתי על פתחו של גהינום, ובכל זאת אני כעת מתכתב איתך נקי ומחובר. זה לא הגיוני.

רציתי רק להגיד תודה, הפוסט הזה מאוד מחלים ומעודד. ממש!