שלום לך אבאל'ה יקר שבשמיים.
לא פעם כתבתי לך על הנושא שאני מתכוון לכתוב לך כעת-נושא המבטים והפנטזיות.
זהו נושא שלא קל לי איתו, גם מאז שהגעתי לתוכנית-כל עשרות אלפי המבטים שהבטתי, מבלי לחשוב על ההשלכות.
היום, אני כותב לך-לא מתוך זעקה גדולה, לא מתוך פאניקה ולחץ, ממש לא.
אני כותב לך מכיוון שאיני יכול להמשיך ולחיות את חיי ההחלמה כל עוד אני מפנטז ומסתכל.
לא קל לי לכתוב את זה, אך זו האמת-איני יכול להחלים באמת.
ברשותך ה', אפרט את מה שמתרחש בתוכי כאשר אני ממשיך לפנטז את הפנטזיה הראשונה, או נותן מבט ראשון ארוך/מבט שני בפעם הראשונה:
עייף-אני מרגיש זרוק ועייף מאוד, לעתים נרדם באמצע היום, ובסופו של היום-נרדם תוך כדי ביצוע פעולות ולא מספיק לבצע כראוי את פעולות התוכנית.
כבוי-אני מדבר עם חברים מהתוכנית, אנשי צוות בעבודה, לימודים, משפחה, בית כנסת, ועוד ועוד מתוך מקום כבוי, יבש.
חסר סבלנות-אין לי שום כוח לשמוע את אימא הי"ו, ובכל פעם שקוראת לי אני מתעצבן ומגיב בכעס, גם אם לא בצעקות. אמא קוראת לי ולוקח לי זמן רב, אם בכלל, עד שאני מבצע את מה שמבקשת ממני.
ריכוז עצמי-אימא הי"ו נכנסת לחדרי, מדברת איתי, ואני מאזין למוסיקה בווליום גבוה ומסתכל על מסך המחשב, כלל לא מסיט את מבטי מהמחשב ועוסק אך ורק בדבריי האישיים, מבלי להסתכל כלל על אימא(ברוב הפעמים). אולי עושה לאימא טובה ומסובב חצי מבט, כביכול מקשיב לה, העיקר לצאת ידי חובה.
עצלות ודחיינות-אני דוחה את הכנת מערכי השיעור לרגע האחרון או ליום המחר, את הקריאה שאני אמור לקרוא תוך כדי ארוחת הצהריים, דוחה את הקריאה בספר הגדול והלבן שאני אמור לקרוא לאחר העבודה, וגם מתעצל בביצוע שירות בבית, ביצוע פעולות של תוכנית, וכן דברים נוספים. אין לי שום כוח לבצע את הפעולות.
כפייתיות-אני מסתכל בצורה מאוד כפייתית על אנשים שאני חסר אונים מולם בפרט, ועל אנשים שאיני מכיר בכלל. גם אם איני מעוניין להמשיך ולהסתכל-זהו, נתפסתי ברשת לאחר שהתחלתי בפעם הראשונה. כאשר התחלתי בפעם הראשונה הרסן משתחרר וזה הופך להיות בלתי נשלט לחלוטין.
וזה הכי גרוע-ניתוק ממך ה' יתברך. אין לי שום חשק ורצון לדבר איתך, להיות אסיר תודה. אין לי שום רצון וזה בכלל לא עולה במחשבתי להתפלל אליך ה' שחרית מנחה וערבית, אלא אני עסוק ברצון לקחת, עוד ועוד, בין אם זה דרך המבטים ובין אם זה דרך הפנטזיה.
אני יודע ה'-אם אמשיך לתת מבטים עוד ועוד, אין זה מחויב המציאות שאפול היום או בעוד כמה ימים או שבועות, אך זה ברור שהנפילה בוא תבוא אם אמשיך לתת מבטים.
כנראה שאני לא מבין ואולי לא סבלתי מספיק בנושא המבטים. אך די, נמאס לי מהריטואל המעייף הזה-לחשוב שהפעם אוכל להסתכל "רק קצת" והכל יהיה בסדר.
אבא, אני מתחנן בפניך שתיתן לי נכונות להשתנות, כי אני מרגיש בסדר עם עצמי, להפנים שהמצב באופן זה אינו יכול להימשך.
אני בכוחי לא יכול, אני לא יכול להשתנות בעצמי, אך בעזרת כוחך ה' ודרך השליחים הנפלאים שאתה מזמן לי כאן-אני אוכל.
