בספר הלבן בכמה מקומות נעשית הבחנה בין 2 סוגי האנשים, אלו שנותנים ביטוי חיצוני לצד השלילי שבהם ואלו שמדחיקים ושומרים בבטן.
כלומר יש כאלו שמבחינת ההתנהגות החיצונית הם שיות תמימות, לא פוגעים ולא עולבים ופשוט שומרים הכל בפנים.
אני ממש כזה. מלא טינות אבל מעולם לא נתתי להן ביטוי.  מעולם לא השתמשתי במילים פוגעות כלפי בני משפחתי, הקרובה והמורחבת, מעולם לא דיברתי אליהם בנימה מזלזלת
ואפשר לומר שכך גם לגבי כל שאר האנשים שהכרתי במהלך חיי.
כעת, לפני שאני משתחרר מהטינות, אני קודם כל צריך לתת להם ביטוי, או יותר נכון ללמוד לתת להן ביטוי.
וכאן אני רציתי לשאול: האם באמת אני יכול לדלג על השלב הזה של ללמוד לבטא את הטינות, וישר לנסות להשתחרר מהן, או שאני צריך ללמוד
לחוש אותן, להתלבש בהן, להתחבר איכשהו באופן מעשי לצד הרע שבי, אולי אפילו לתת לו איכשהו ביטוי מול אנשים, ואז לנסות להשתחרר ממנו.
אשמח לשמוע מניסיון של אלו שחוו את מה שאני מתאר ושמבינים למה כוונתי.

אתה לא צריך לתת להם ביטוי,
אתה צריך לפרוק אותם.
לא בפני מושאי הטינות, אלא בעיקר בפני חברים, ואלוקים.
אנחנו כמובן צריכים ללמוד על הטינות שלנו, אבל בעיקר אנחנו לומדים לפרוק אותן בצורה מבוקרת.

בהצלחה

שלום מנחם,
לא קראתי בעיון את הטקסט המדובר. באיזה עמוד זה?
בכל אופן, רחוק לי שאתה צריך כרגע לתת לרוע להשתחרר על המשפחה שלך ועל החברים שלך בדרך להחלמה.
יותר סביר שאפשר מיד להיכנע ולמסור את הטינות לה', ולהשתחרר מהם ישר. אולי לאט, אבל לדלג על התענוג המפוקפק של ביטוי לכעס, הטינות והרחמים העצמיים.
אם תשלח לי את מס' העמוד, אשמח לעיין שם והבין טוב יותר מה הכוונה.
תראה, במילא השחרור מהטינות זה נס גלוי.
אז אם נס גלוי, מה איכפת לאלוקים לקפוץ ישר לניקוי וטהרת הלב, ולדלג על הביטויים של רחמים עצמיים. אני מאמין שהוא יכול. ורוצה.
יום טוב
הושיעה

שלום לך מנחם, מהנסיון שלי טינות שלא נוקזו הם כמו הכנת פופקורן בתוך סיר לחץ סגור הייטב... סכנת נפשות, כל גרגיר הופך להיות קליע... בזמן השימוש הכעסים באים לידי ביטוי בתאוה. ברגע שאנו לא פעילים מבחינת התאווה הטינות חוזרות ובמשנה תוקף, זו הסיבה שכדאי 'לנקז' אותם, אל הדף, לכתוב הכל. לפרטים.

אל תתרגש ממה שאתה מרגיש, תמשיך לצעוד וזה יעבור.

בהחלמה.

חוויתי משהו שונה אבל דומה.

כאשר הגעתי לכתוב את הצעד הרביעי, היה נדמה לי שאין לי שום טינות, כיון שהעבודה על הצעד השלישי שחררה אותי לגמרי מהטינות והפחדים. הספונסר שלי הציע שאכתוב את הדברים בלשון עבר על מי "היו" לי טינות. תוך כדי עבודה על הצעד וההעמקה אל החלק שלי והמקומות בהם נפגעתי - הסתבר שהדברים עדיין נמצאים בנפש, וחלק גדול שיניתי מלשון עבר ללשון הווה.

מסתבר שעד שלא עושים צעדים שש ושבע - פגמי האופי לא מרפים.