אני מתפלל שחרית בביהכנ"ס שנמצא בתוך מושב-זקנים. המושב זקנים בבעלות יהודית (חרדים) ויש להם הכשר והכל. העובדים (ברובם הגדול) גויים. השוהים בו רובם הגדול יהודים ברמת חרדיות שונה. אך יש גם חילוניים וגם גויים.

היום, בדרך החוצה, ראיתי שם ספר שנקרא (בתרגום מאנגלית) "הברית החדשה של היהודים האורטודוקסיים". חזרתי לביהכ"נ וניסיתי לברר מי כאן הרב, להסב את תשומת-ליבו לכך.

המתפלל הראשון ששאלתי אמר לי: "אני לא יודע מי הרב ואני לא יודע מי הכניס את הספר אבל זה גם לא ענייני. אני לא המנהל כאן ולא הבעה"ב. אני לא מכניס דברים ולא מעיף דברים. זה לא העסק שלי מה שהם עושים. באתי להתפלל ותו-לא!"

ואז פתאום קלטתי: לא רציתי לסלק את זה ע"מ שיהודי טועה/תוהה לא יקרא אותו. רציתי "להוכיח" לו (ולכולם) שאני כאן מנהל את העולם שלנו ואני יחליט מי יכניס מה ולאפה.

ברגע שהבנתי זאת, שחררתי. והרגשתי שחרור. משא כל העולם כולו ירד מעל כתפי. אני משוחרר לעשות את הדברים שאני זקוק ללא צורך בלבדוק מה לא מתנהל כשורה על פני הכדור הזה.

בתפילת השלווה אנחנו לא מבקשים רק שלווה, אלא גם אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי, לא?
כמובן שצריך באמת לוודא את הסיבות ולנטרל את הגישות השליליות שמניעות אותנו, כמו שעשית. אבל אחרי זה, האם לא צריך בכל זאת לפעול ולשנות את הדברים אשר ביכולתי?

תודה לך מתנת, אשריך ששמת לב למניעים שלך בזמן אמת. בעזרת ה' בהחלמה אתה תראה שאתה איש אכפתי, המחלה לקחה את האכפתיות הנהדרת הזו ועשתה בה שמות, רתמה אותה אל חוסר הפורפורציות. ומכאן הדרך הקצרה לניהול העולם.

התובנה הזו מאוד הקלה עלי.
בהחלמה.

כמה שהכותרת הזו הולמת אותי. אני מרגיש בהרבה מאד מקרים שאני מנהל את אלוקים. הכל צריך להיות מתוכנן ומאורגן לפרטי פרטים, ואם משהו מתפגשש, אני מאבד ריכוז ויוצא מפרופורציות.

התעוררתי לראות בפוסט שלך כי הוא מורכב משני חלקים שונים ומשמעותיים. הראשון, לשים לב בזמן אמת שאלו המניעים לפעולות, והשני, לשחרר. אני מסתפק בעצמי איזה חלק יותר קשה...

תודה לכולם.

יוסף, אם מקור הרצון היה טהור הייתי חש זאת. אבל אם מה מרגיש זה ש"כאן זה לא המקום לכאלו ספרים" הרי שאני לא מתייחס לתוצאה אלא לעובדה. והעובדה לא מוצאת חן בעיני אז אני חייב לתקן זאת. וכמו שאסירות כתב המניעים היו שליללים. וכשאני פועל מתוך אובססיה או מתוך רצון לשלוט ולנהל גם המעשה המחלים ביותר יהפך למזיק והרסני.

סברס יקירי. אישית לא יכולתי להבחין בזאת. העונה פקח את עיני. וזה הסוד להחלמה. לא להחליט לבד. להתייעץ עם מישהו אובייקטי. (בד"כ זה ספונסר)