אני רוצה לשתף אותכם יקירי באיזשהו ציון דרך קטן שעברתי.
אשתי מלמדת תלמידות בבית, בדרך כלל בשעות הצהרים, אחרי שהיתה קצת הגזמה בעניין והרגשנו שהילד החמוד נשאר כמעט בלי אמא, החלטנו שכמה ימים בשבוע אין תלמידות. ואשתי תהיה רק עם הילד.
מה לעשות שיש דבר כזה שנקרא שבועיים מבחנים, ואז התלמידות לחוצות ורוצות מלא שיעורים. טוב אז החלטתי לוותר מהזמן שלי, ואמרתי לה שתעשה שיעור בלילה.
ומה אני יעשה בזמן הזה?, אני אישית חשבתי שאני ישב על המחשב ויכתוב קצת בשמור עיניך. אבל לאשתי היתה תוכנית קצת אחרת בשבילי, היא רצתה שאני ילך לקניות, בשביל למלא קצת את החורים בבית. הסכמתי.

הסיכום ביננו היה כזה, אני הרי לא אצליח לסחוב את כל הדברים לבד אחרי הקניות, אז החלטנו שכשאני מסיים את הקניות אני מתקשר אליה והיא באה עם העגלה של הילד ונעמיס עליה את הדברים וכו'.

אבל  כנראה שהיתה לי קצת קפיצת הדרך, וסיימתי את הקניות כשלפני אשתי עוד עמדה חצי שעה של שעור פרטי. טוב, החלטתי לא להטריד אותה, ולנסות להסתדר לבד.
קשרתי את השקיות מכל צידי העגלת שוק שהיתה לי, חלק השארתי לעצמי ביד השניה וכו', ביקשתי מאלוקים שיתן לי כוחות, כי אין לי עניין סתם להוציא את אשתי מהבית, ועוד באמצע שיעור. והתחלתי לדדות לאיטי לכיוון הבית.

בסוף הגעתי. היא הייתה עדיין באמצע השיעור. החלטתי שאם כבר עשיתי מצווה, אגמור אותה עד הסוף. והעלתי בעצמי את כל הדברים הביתה לבד (קומה רביעית בלי מעלית).
עד כן הכל טוב ויפה.

הגעתי הביתה כולי מותש ועייף, ואשתי עדיין באמצע השיעור. כמובן אם אשתי באמצע השיעור אז אני פנוי לנפשי, התיישבתי ליד המחשב. ופה היה שילוב של שני דברים קטלניים, אני מותש, ואני ליד מחשב. בכזה מצב אם אני שוקע בעצמי אני פשוט לא יכול לצאת. אבל אני לא הבחנתי בסכנה, אז התחלתי עם המחשב, וכשהשתעממתי עברתי לתשבצים בעיתון, ולסודוקו וכו'. ובנתיים אששתי מזמן סיימה את השיעור, והיא מנסה לדבר איתי, ואילו אני כולי שקוע , מגיב תגובות עמומות מתוך העיתון, המחשב, או כל תעסוקה אחרת. בקיצור שכחתי מאשתי, שכחתי מכל העולם.

באיזשהו שלב אשתי היתה צריכה עזרה במילוי טופס כל שהוא, והיא קראה לי לבא אליה. זה כנראה הצליח קצת לנתק אותי מהשקיעות שלי, ובאתי אליה. תוך כדי הסתכלתי בשעון ואני רואה לתדהמתי שהשעה כבר אחרי 12 בלילה. אני פולט כזה "אוי איזה מאוחר, תיכננו היום לישון מוקדם". אשתי כנראה חיכתה למשפט בסגנון הזה, והיא מיד התפרצה עלי, "כן, אתה אשם. כל הערב ישבת במחשב. בגללך עכשיו נלך לישון מאוחר"

טוב אז ככה לא כל הערב ישבתי במחשב, שעה פלוס הייתי בקניות. עדיין לא שמעתי תודה. עוד חצי שעה ישבתי במחשב. עוד איזה שעה ישבתי על תשבצים. אבל היא לא היתה משועממת, הרי אם היא היתה מסיימת את העיסוקים שלה אני הייתי בא איתה לישון. ומה אני אשם שהיה לה מליון עיסוקים?
טוב, לא טענתי את הטענות האלה, אחרי חודש בשמור עיניך למדתי לחשוב קצת לפני שאני עונה.
רק אמרתי לה שראיתי שהיא לא הלכת לישון, לכן לא באתי גם לישון, בקיצור באלגנטניות העברתי את האשמה אליה (מה גם שבמקרה הזה זה היה נכון).

אבל הרגשתי פה משהו לא בסדר, משהו לא נכון.
ואז נפל לי האסימון, אמרתי לה "נכון שלא מפריע לך זה שבגללי לא הלכת לישון? הרי זה לא בגללי. מה שמפריע לך זה שמאז שסיימת את השיעור הייתי שקוע בעסקי ולא התפנתי אלייך". והיא אמרה "נכון- אתה צודק הגדרת היטב את תחושותי".

טוב כאן השתתקתי, והלכתי להתארגן לשינה, לא הייתי מסוגל להתנצל ולהודות בחולשה שלי. אבל הפרצוף שלה לא בישר טובות. וכך גם ההרגשה שלי.

כשנכנסנו למיטה היה כזה שקט, ואז החלטתי שאני לא מסוגל ואני חייב חייב להתנצל. אבל זה היה קשה, הגוף שלי התחיל לרעוד, אתם יודעים מה זה בשבילי להתנצל ולהודות על חולשה?, קריעת ים סוף. אבל החלטתי בהשראת הדיונים שלו אתמול איך לספר לאשה וכו', שאם יום אחד אני רוצה לספר לאשתי אני כבר חייב להכשיר את הקרקע וללמוד לספר את חולשותי.

הלב שלי דפק, אבל אמרתי לה ככה "רעיתי אהובתי אני כל כך מתנצל שהלילה לא הייתי איתך. פשוט נמשכתי, אני יש לי בעיה כזאת שאם אני מתחיל להמשך למשהו אני לא יודע איך יוצאים ממנו, כל כך לא נעים לי שלא הייתי איתך בלילה" היא סלחה, ברור שהיא סלחה, איך אפשר לא לסלוח לכזאת תחינה.

אבל אצלי התגעשו הרגשות, חשבתי שתרד לי אבן מהלב אחרי שאני יתנצל אליה, אבל ההרגשה שלי היתה שרק נוספה לי אבן חדשה. פתאום הרגשתי כזאת חולשה לא מוסברת. הגילוי הפעוט הזה לאשתי פשוט שאב ממני את תמצית כוחי. כולי רעדתי אחרי זה. הרגשתי כמו אחרי ניתוח.
אבל ידעתי שהתחלתי את הצעד הראשון.
ונכון שהבוקר קמתי מאוחר, ובלי מצב רוח. ולא טוב לי עם עצמי, אפילו שאני יודע שעשיתי מעשה ענק, אבל הוא לקח ממני המון כוחות. אבל את הצעד הראשון עשיתי. ובעזרת הבורא הצעד הזה יקח אותי לצעדים  הבאים בדרך להכנעה.

יעקב

יעקב יקירנו,
מה שכתבת זה פשוט סדנה לצעד ראשון.
איך שכשמודים בחולשה מרגישים את זה.

זה מה שעליי לעשות כל יום,
להתקשר לחברים להודות בחולשה שלי, בחוסר אונים שלי,
ורק כך להרגיש את זה.

חיברת אותי לצעד ראשון,
תודה לך חבר.

אינאונימי

תודה לך יעקב, זה לא שיתוף 'קטן', זהו שיתוף גדול. החוויה שלי בדברים הללו מעט שונה. תמיד השתחררתי אחרי שהודיתי בחולשה שלי. מול כל אדם. במיוחד מול אשתי, אפילו שהיא הטיחה בי אחר כך מילים לא נעימות כנגדי... אני מאמין שזה בגלל שזה בגלל שהתייעצתי קודם,

למעט תחילת הדרך שלי, שפשוט השתוללתי - לא היה כל כך מי שידריך בדברים העדינים הללו, ואז אמרתי דברים שלא היה כדאי לי. מאז למדתי, עדיף להצטער ממה שלא אמרתי מלהתחרט על דברים או נימה שכן אמרתי.

שנים בהחלמה איני עושה דבר לבד, גם לא על סמם קריאה או שמיעה של משהו שמוצא חן בעיני אני מבקש עיצה והדרכה לכל דבר ועניין, ואז פשוט הרגשתי את התועלת הגדולה, חשתי ועודני חש בכל פעם איך האגו מתכווץ ואלוקים נכנס.

אני לא יכול יותר לפעול על פי אינסטינקטים. על פי דחפים של מה שנראה לי נכון באותו רגע.

לא מעט רעיונות אבסורדיים נחסכו ממני ומהסובבים אותי כתוצאה של כלל היסוד הזה. יש לי מי שמכיר אותי, את עצמו, הוא יכול לראות יותר טוב ממני מה המניעים שלי.

בתקווה שהועלתי.
שיהא בהחלמה.