בס"ד
הספונסר שלי הציע לי לכתוב על החוסר אונים שלי...
ובכן במשך חודשים ארוכים כאן בפורום נלחמתי בעצם הרעיון שיש דבר כזה חוסר אונים! אך היום הפוסט הזה הולך לספר במה מתבטא החוסר אונים שלי... (לא מאמין על עצמי...)



בנערותי מצאתי מגזינים מפורשים מאוד שהיו מוחבאים בחדר השינה של הורי הייתי בורח מהישיבה שלמדתי כדי להשתמש בדברים האלה. מאוחר יותר גם מצאתי חומר כזה.  יותר מאוחר כבר למדתי היכן אפשר להשיג את החוברות הספרים והתמונות האלה... לעולם לא הצלחתי לעצור את זה למרות שרציתי ואפילו "הפסקתי" המון המון המון פעמים. (כמעט בכל פעם שהשתמשתי גם הפסקתי :-\)
כשהייתי בגיל ההתבגרות המאוחר יותר  (וגיליתי את השימוש הזמין והנוח שהציעו חברים מזדמנים) וגרתי בעיר הגדולה בכל פעם שהייתה לי הזדמנות לשימוש לא הייתי מצליח לעמוד בפיתוי והייתי חוזר לאותם המקומות שהכרתי והשתמשתי בעבר :-[  :-[
[size=14pt]אינטרנט[/size] בכל פעם בחיי כאשר ראיתי הזדמנות לגלוש ללא הבחנה לא אזרתי כח ואומץ לעצור את עצמי ולמרות שכל פעם שגלשתי זאת הייתה בפעם האחרונה והייתי יכול להישבע על כך תמיד, אבל ממש ממש תמיד הייתה פעם נוספת אחרי זה... :-\  :-[
אפשר לומר שגם בחיי הנישואין שלי לעולם לא יכולתי להגיד לאשתי לא! זה ממש חוסר אונים גם אם כעסתי עליה מאוד  ורציתי להעניש אותה ... אז מה תגידו? מה הבעיה זה מותר ... נכון שזה מותר אך מדוע איני יכול לומר לא? מדוע זה כאילו לא בשליטתי? זה לא אמור להיות כך! נקודה!  :(
[b]מידת הכעס[/b] עדיין לא מצליח לאבחן מהם הסיבות המביאות אותי לידי כעס (פעם ניסיתי לעשות רשימה ולעקוב אחרי זה ) אך מעטים הפעמים בהם עצרתי את עצמי באמצע התפרצות זעם על פי רוב הן בלתי נשלטות וכמובן שאז יש חרטה והחלטה שיותר לא אעשה זאת יותר וכו'  >  >  >  :-[

אלו הם הדברים שגלוי לי כעת החוסר אונים שלי!
האם גם לכם יש דברים כאלה?  ???
התסכימו לספר עליהם?  ???  .

כן! גם לי יש והיו המון! לא הכל אפרט כאן בפרט לא כאשר זה עלול להסיט את הזרקורים בפוסט המשובח שלך לעברי  אבל רק אומר מילה אחת. גם לי יש את הקושי לסרב לאשתי. אשתי יכולה לסרב פעם אחר פעם מכל סיבה שבעולם ואני לעומתה גם אם היא בשיא המריבה איתי אין צורך להתנצל או לבקש מחילה. רק הצעה קטנה ושכחתי מה היה רגע לפני. הסתחררתי. ולא משנה כמה רגע לפני הבטחתי לעצמי שהלילה לא אלך שולל אחרי גחמותיה.  :-[ ברגע שהיה נדמה לי שהיה רמז הכל התנדף בעשן. והיא היתה צריכה להבהיר לי ש"לא. לא התכוונתי בכלל לזה" בשביל להתחיל להזכר אפה בעצם אחזנו...  :-[ וגם לא לשכוח לה שהרגע התווסף עוד סיבה למסיבה... הן היא "הציעה" לי וחזרה בה....  :-\

mi כתב on 19 דצמ' 2012 13:07:


אשמח להענות לבקשתך למרות שהיא טיפה בעייתית עבורי.
כתיבה על מצב אין אונים צריכה להגיע ממקום אמתי של הרגשת אין אונים. אי אפשר להפעיל את כשרון הכתיבה והספרות כדי לשרבט זכרונות.
לדאבוני אינני מרגיש את חוסר האונים הזה, ולכן לא מצליח להגיע אל הצעד הראשון. אני לא מסוגל להודות שאני חסר אונים.
זהו כרגע חוסר האונים שלי הכי מהותי. אני משתגע איך כולם מצליחים להפנים שהם לא הנהגים אלא רק הקב"ה מנהל הכל.
ואני לא מצליח לחיות כך. למרות שאני יכול להגיד את זה ולכתוב את זה מצויין. אני לא מוסר את חיי לה'. או אולי מוסר ובודק כל כמה דקות אם הוא מסתדר לבד.
אבל אם צריך לשכתב זכרונות,
אני גם הייתי במצבים של אינטרנט כפייתי, רק מחכה שאשתי תלך להתקלח ואגנוב לי איזה שטיקל. אולי שתקבל טלפון מחברה והרווחתי 20 דקות.
היא היתה שונאת!!!! שאני הולך לישון ב3 או 4 או 5 לפנות בוקר. ולא מצליח לקום בבוקר שאחרי.
ידעתי שאני מאבד את כל הכבוד העצמי שלי בעיניה. ידעתי גם שזה הבסיס הכי חשוב בנישואין - כבוד הדדי. וידעתי שהוא הולך ומתפוגג. טיפש שכמוני. (חולה אומלל).
גם כשהייתי צריך להיות בבית חמי, ושם בטח הם מסתכלים בזלזול על מי שהוא מכור למסך. לא הצלחתי לשלוט בעצמי למרות שהרושם הטוב היה מאוד חשוב לי.
גם כעת שאני התמכרתי לפורום. זה בא על חשבון העסקים, האשה, הילדים, וכל רגע פנוי אני אץ לבדוק אם יש חדש, בזה אני די חסר אונים. אבל יותר כואב לי לעזוב מלהשאר.
הסיבה שאני לא חסר אונים אחרי כל הבאגים שלי היא כי פיתחתי שיטה חשיבתית שמוצאת מקום לכל דבר. והסבר לכל תופעה.
אינני חושב שההשקפה שלי היא טעות, רק חושב שהמחלה הערמומית משתמשת בניצול ציני במערכות כדי להתחפר.
אז בעזרת ה' יהיה טוב

כן, גם אני אין אונימי...
חסר אונים מול התאווה, המסך, הדחף לסיגריה, והלחץ מזה שאשתי אולי תעקם עלי את האף...
חסר אונים מול החור הגדול שהתגלה בי אחרי שאין לי את מימוש התאווה. לא יודע, לא זוכר מה המקום הטבעי שלי.
חסר אונים מול הבדידות שלי, האגו שלי, הריכוז העצמי. חוסר היכולת לפעול כפי אמונתי ומצפוני.
אבדה לי השליטה על חיי. לגמרי.

אכן, מיאני, עוצמה ירבה. הפוסט הזה ודומיו הם ההוכחה שמי שמשאיר ראש פתוח, מי שמנסה 'לצאת מהקופסה' מצליח. זכיתי 'להתכתש' איתך בתחילת דרכך, וב"ה זוכה לראותך מדי שבוע, ואני מודה לאלוקים על ההחלמה, של שנינו.

חברים יקרים,
מה אומר לכם?

היטבתם לכתוב עלי 
אני פה שבועיים וחצי וכבר מכירים אותי כל כך טוב?  :D

ולענין,
שמעתי פעם ביטוי: הכאב שבמוּדעוּת.
להכיר את עצמי פתאום, ועוד יותר - להודות בזה, זה נורא כואב.

אבל, (כמו שאומרים "אבל גדול")
אנחנו, אני/אתה/אתם, זה לא החוסר אונים, ולא הכעס, ולא הפגמים. זה ילד של אלוקים שהוכרע תחת נטל התאווה ושאר המרעין בישין.


יש פה הרבה תקוה!

מה זה אומר?
זה אומר שצריך להוריד את כל הפרצופים העצובים מההודעות שלנו, ולבקש מאלוקים לראות איך הכח שלו עובד מול התאווה, מול הכעס, ומול שאר הפגמים.

בס"ד
למתנת הנקיון חברי היקר!
זה באמת מדהים, דבריך על האין אונים להגיד: לא! ...
אבל בתגובתך הזכרת לי חוסר אונים נוסף.
החוסר אונים לפתור סכסוכים...
גם כשידעתי (במריבות המטופשות שהיה לי עם אשתי) שהיא צודקת ואני זה שטעיתי...
הייתי חסר אונים ולא יכולתי לומר את זה
תמיד הייתי צריך את אשתי שתוריד אותי מהעץ הגבוה שטיפסתי עליו...
זה חלק מהריכוז העצמי שלי
והחוסר אונים מתבטא בזה שקשה לי מאוד מאוד לצאת מהריכוזיות הזו...

להושיעה נא היקר!
זה כל כך מוכר לי החוסר אונים להודות (ב-ח"א)
חודשים התווכחתי כאן בפורום עם חברים וותיקים ומסורים מאוד לתוכנית
שאין דבר כזה חוסר אונים - (הטענה הבסיסית הייתה שאם ה' נתן לנו נסיון סימן הוא שאפשר לעמוד בו)
אך מה שעזר לי להודות בחוסר אונים הוא - משפט אמר לי "סוד הכניעה" ידידנו
"אם אין דבר כזה חוסר אונים, אז מה הבעיה? פשוט תפסיק וזהו..."
ובאמת רציתי להוכיח לו וגם לי שאין דבר כזה ונלחמתי ועשיתי הרבה מאמצים
אך במבחן המציאות זה לא תפס...
ולכן הודתי קבל עם ועולם שהמחלה הממארת הזו תפסה גם אותי ומאז התחלתי לעלות על דרך...
כך זה היה אצלי...
יכול להיות שלגביך הסיפור שונה לגמרי ובעזרת ה' תצליח ותתמיד ולא תיפול לעולם אמן כן יהי רצון ...

ל - אֵינְאוֹנִימי היקר!
ממש מקנה בך,
שזה כל כך טבעי אצלך
ההכרה בחוסר אונים
עד שהפכת את זה לשימך...

לאסירותודה - תודה
תודה על "ההתכתשות" (ולא אינני מדבר על האשיות)
כי ההתכתשות שהייתה לי התחילה עוד לפני שפגשתי אותך בפורום.
ובאמת יש להודות על ההתכתשות הזו ...
שחלקה (אפילו גדול ומשמעותי ביותר) היה מסרים האישיים...
וחברים יקרים ששמעו את טענותיי (מן הסתם הנדושות)
לא וויתרו והמשיכו להתייחס, לענות, להסביר, להתווכח ולא לוותר...

ולנחום תקום (שנראה כבר עומד על הרגליים בצורה יציבה למדי!)
אכן אכן הכאב שבמוּדעוּת.
היטבת להסביר את הרעיון
ויותר מזה היטבת לתת נקודת אור על העניין
יישר כוחך אופטמיות היא מידה חשובה ביותר משתי סיבות
א. זו האמת הצרופה
ב. היא מאפשרת לפעול מתוך רוגע ולא מתוך לחץ...

ותודה לכולכם על העידוד
כי המצב שלי אחרי פירסום הפוסט הזה הוא כזה
שממש ממש זקוק נואשות לחיזוק ועידוד...
ואתם פשוט עשיתם את זה...אז שוב תודה...

לי הקטן, החוסר אונים עושה לי תחושת הקלה.
לא עוד מאבקים מטורפים לא עוד הלקאה עצמית בלי סוף,
אני חלש, אני מודה, אין לי כוח!
וסוף סוף אני יכול לפנות לאלוקים [אחרי שנים שחשבתי שזה בעיה שלי שנוצרה באשמתי אז למה שאלוקים יפתור לי אותה] ולבקש, קח את זה ממני!!!

בס"ד
משה "חפץ-חיים" היקר!
אשריך שקטן אתה בעיניך...
לצערי תקופה מאוד מאוד ארוכה ההסתכלות שלי על עצמי היא
שאני מאוד מאוד חזק
(נראה לי שזה התחיל בגן איפה שהוא עם הרובה של אבא או משהו כזה... ומאז לא כל כך התבגרתי... :-\ )
לכן ההודאה שבהודעה הזו היא כל כך משמעותית לגבי...