הלילה הייתי לבבד בחדר, היה לי מחשב עם אינטרנט פתוח.
התחלתי את הלילה בגלישה בפורום.
המשכתי באתרי חדשות וטכנולוגיה.
עברתי לסיפורי מדע בדיוני ופנטזיה.
נתקלתי בסיפור שמכיל רמיזות מיניות.
התעלמתי מהם והמשכתי לקרוא.
או – ליתר דיוק, רימיתי את עצמי לחשוב שאני מתעלם מהם.
באמצע הסיפור כבר בערה בי התאווה.
חשבתי לזרוק לזבל את כל התכנית, לעבור לאתרי זימה מפורשים ולחגוג.
ידעתי שאני הולך אח"כ לשתף בכל מה שאני עושה עכשיו, אולי זה מה שהציל אותי.
גמרתי לקרוא את הסיפור, עברתי לסיפורים אחרים.
בחסד ה', בסיפורים האחרים לא הייתה תאווה.
ההתקפה נרגעה מעט.

אני מתחנן בפני ה':
אנא, תן בי נכונות לוותר על התאווה.
אני לא רוצה להתאוות. אני לא מסוגל לוותר.
אני חסר אונים.

(לא רציתי לפרסם את זה בפורום, חשבתי להסתפק בשיתוף חבר. לכן אני מפרסם)

תבורך, יהי רצון שישאר הארוע חקוק כתזכורת בזכרונך.

הספונסר שלי לימד אותי שכאשר אני לא רוצה להתקשר אליו אלא לדבר עם חבר אחר - זה הזמן להרים אליו טלפון.

אני קורא ובוכה מאיפה מביאים כ"כ הרבה כוחות????????
ופשוט נפלה לי הידיעה לראש שאם עד היום חשבתי שה"צדיקים" (לא בזלזול ח"ו) הם אלה שמחזיקים את העולם
לאט לאט מתברר לי שאנשים כמונו הם אלה שמחזיקים את העולם כי אנחנו מתמודדים כל רגע ורגע גם אם אנחנו נכשלים אנחנו עדיין מתמודדים וזה העיקר

את הכוחות מקבלים מהאחד והיחיד שיש לו כח ויכול לתת כח.

רק כאשר הבנתי שאני חסר אונים וחסר כח לחלוטין - פניתי אליו והוא נותן את הכח.

אמר לי פעם איש יקר, יש המון אנשים שמאמינים באלוקים, יש מעט אנשים שיודעים שיש אלוקים - צדיקים ומכורים... שהם גם סוג של צדיקים...