ערב שבת, בית הכנסת. הציבור שר 'ידיד נפש'.
אני מרגיש רחוק, מרגיש בודד, יודע שעד מוצאי שבת אין שיחות עם חברים.
מבין שעכשיו אפשר לסמוך רק עליו.
מחליט לומר איזו תפילה.
ממלמל במהירות את 'ידיד נפש', רק כדי לצאת ידי חובה.
פתאום נתקל במילים 'נכסוף.. נכספתי..
לראות..  בתפארת... עוזך'
מביט מעלה קצת ומבחין
'הדור נאה, זיו העולם, נפשי חולת אהבתך.'
פתאום מתחבר אל המילים, אל המשמעות.
מצטרף אל שירת הציבור, הפעם ממקום של חיבור.

וואו, יפה מאוד.
מרגש!

אמרתי לך זאת וכעת גם אכתוב לך, אתה איש מיוחד. נכונו לכולנו ימים נעימים יותר בשליחותך.

יפה מאוד.