אני זוכר משחק ילדים נחמד של חבילה עוברת. היו עוטפים צעצוע קטן בעשרות עטיפות זו על גבי זו, עד שהייתה מתקבלת קופסא מרשימה. החבילה הייתה עוברת מיד ליד, וכל אחד היה צריך להוריד ממנה עטיפה אחת. אף אחד לא ידע באמת מה מסתתר בפנים. מי שאצלו הייתה מתגלית המתנה היה זוכה בה. כמובן שכלפי חוץ היה נראה שמדובר במשהו מרשים במיוחד, וכל אחד קיווה בתורו שהוא יהיה זה שיגלה את המתנה. לאט לאט הלכה החבילה וקטנה, ואיתה גם הציפיות... האחרון שהסיר את העטיפה הקטנטונת גילה מתחתיה... מחזיק מפתחות בשקל...
אחת החידות המופלאות שמלוות אותי מתחילת הדרך כאן היא ההקשרים של המחלה שלי. כשקראתי בתכנית 12 הצעדים על ניקוי הבית מטינות וכעסים חשבתי באמת שיש כאן משהו סגולי במקרה הטוב, או משהו הזוי במקרה הרע. מה בדיוק הקשר בין חבר שפגע בי לפני שנות דור ובין שלל צורותיה המגוונות של התאווה בגרסת האינטרנט המתקדמת של שנת 2012. האם מתח בעבודה או ויכוח עם חבר אכן יכולים להשליך על נפילה לתאווה?
כשהתחלתי לעבוד על צעד 4 נראתה לי הטבלה עם שלל אפשרויות הפגיעה בי כמו משהו טרחני ולא חכם במיוחד שיש לעשותו כמו טקס דתי כלשהו, לא משהו מובן לחלוטין. המושג פחד החוזר על עצמו כמעט יותר משאר הדברים נשמע לי דווקא די נחמד, דווקא התחברתי אליו לגמרי, אני בהחלט מפחד מהרבה דברים. הדאגנות היא משהו שמלווה אותי צמוד צמוד כבר שנים רבות. זה נכון לגמרי. אבל מה לעזעזל זה קשור לתאווה?
אתם מבינים לגמרי שמה שהקפיץ אותי על לאטמוספירה, היא התובנה שחזרה וחוזרת על עצמה כל הזמן, שצריך לשבור את מחסום הפחד כדי להגיע להחלמה אמתית. עד ממש לא מזמן כשהייתי מדבר עם חברים והייתי רואה בעיניים שלהם את האור כשהם דיברו על שיתוף חי בקבוצות חיות כדבר האמתי, הייתי נד להם בתוכי וחושב עליהם כמו על חברי כת מסתורית שנמצאים בהיי של גילוי אור האמת... תהיתי לעצמי אם אכן אני נמצא בתוך עולם שפוי, או שתוצאות המחלה שלי הביאו אותי למצב כל כך חמור שאיבדתי את האינסטינקטים הבריאים שלי (חה חה חה, גם כן אינסטינקטים בריאים...) כלפי הזהירות מכניסה להרפתקאות מסוכנות.
יתכן שבאמת משהו השתבש בי, זה די סביר אחרי כל ההיסטוריה המפוארת של ההתמודדות עם התאווה. אבל אם כבר הגעתי הנה אז אולי אוכל להפיק גם תועלת מכך... אכן נכנסתי למצב חדש של מודעות עצמית. כבר לא מדובר בבליל תחושות ומצבים ללא סדר והגיון, אלא על משהו הרבה יותר ממוקד ומפוענח.
מה שהכי ברור לי זה שההתמכרות לתאווה באה כמענה למצוקות רגשיות. משם היא הלכה ותפסה גובה וסחפה עמה בדרך עוד פגמים ובעיות. משהו כמו סופת טורנדו המתפתחת במהירות ושואבת לתוכה את כל הנקרה בדרכה. כל מה שיכול לפרק את הדינמיקה של הגדילה שלה, רצוי בהחלט. נטרול כעסים, טינות, מצבי לחץ, וכו'
אבל מה שעולה על הכל הוא הפחד. כמו שלטון עריצות ואימה השולח זרועות תמנון לכל עבר ומשתק את יכולת התגובה, כך משתלט לו הפחד על בסיס ההחלמה מהתאווה. כל נסיון סחיטה כולל בתוכו את אלמנט הפחד. האפלים שבאנשי עולם התחתון מנצלים את הפחד המשתק של אנשים מהשורה, כדי לסחוט אותם בדברים הרגישים ביותר. מחסום האימה מונע מהנסחטים לצאת מהמצב. כמו שהפחד הוא אימתם של הנסחטים, כך החשיפה היא אימת הסוחטים.
שלל פגמי האופי משפיעים על ההתמכרות לתאווה, אבל הפחד הוא היחיד שגם חוסם ומונע את ההשתחררות ממנה. הוא מאיים בעצם על כל צעד ושעל בדרך להחלמה. אני למשל פחדתי פחד נורא מחשיפה הפעוטה ביותר, אפילו חשיפה מינימלית. למרות שעשיתי כמה צעדים בתחום, עוד לא הגעתי אל היעד המיוחל. מה שכל הזמן מוביל אותי, היא התחושה שחשיפה היא דבר מסוכן לי ולסובבים אותי. לכאורה טענה די צודקת, אבל לו היה הפחד נמצא רק בנושא זה היה לי הרבה יותר קל. כיוון שאני יודע כמה אני מונע על ידי פחדים בהמון דברים בחיי, יש לי יסוד סביר להניח שלא מדובר כאן על פחד מתוך אחריות נטו, אלא על משהו יותר רחב, שבעייתי במקורו. הרושם המתחזק אצלי הוא שמקור הבעיה הוא הפחד ולא הסיבות שכביכול גורמות לו. כמו כל החושים אותם ברא לנו אלוקים גם לפחד יש את מטרתו הטובה, לא כאשר הוא מאבד פרופורציה ויוצא מגדלו הטבעי.
מנסיון העבר למדתי פעמים רבות, כי הפחד היה דמיוני לחלוטין ודברים שהיו נדמים לי כהר, היו למעשה לא יותר מחוט השערה. יש כפי הנראה פער בלתי נסבל בין הגודל המפלצתי של הפחד ובין גדלו באמת. לפני שמתחילים לקלף אותו הוא נראה מרשים ומכובד למדי, אך ככל שמורידים ממנו עוד שכבות מגלים בסופו של דבר שהוא לא יותר ממחזיק מפתחות בשקל... שמעתי פעם על עני אחד שלא היה מוכן לבקש אוכל ומת. הוא מת מבושה ומפחד ולא מרעב... כמה מתסכל לשמוע שברעידת אדמה לא נפגע רק איש אחד שמת מ...התקף לב. מה שמלמד שחוש הפחד הבריא של ההישרדות, יכול להיות הסכנה עצמה כשהוא מגיע במקום לא מתאים.
כבר קראתי, אמרתי, ושמעתי אלף ואחד פעמים שידע מעולם לא היה כח עבורנו, אנחנו יכולים לדעת נפלא את הכל, אבל לא לעבוד לפי זה. כך זה ככל הנראה גם בעניין הפחד. אני מחזיק כנראה עדיין באמצע קילוף החבילה, היא כבר לא כל כך מרשימה כמו שנראתה בעבר, אך עדיין קשה לי לעכל שמדובר באמת בכלום. האמת היא שיתכן מאד כי גם אם יש בפחד משהו צודק, הוא לא צודק עד כדי המשך איום מוחשי על חיי, הרוחניים והגשמיים כאחד.
אני מתפלל לאלוקים, ששלטון ההפחדה של הפחד יהפוך במהרה לשלטון על הפחד.
