התורה ירדה לסוף דעתו של אדם.
אדם יוצא למלחמה. יש שם נשים. אוהו נשים. הגויים יודעים בדיוק באיזה דרך בני ישראל נופלים. אפה בדיוק הקב"ה נותן להם להלחם לבד. "אלוקיהם של אלו שונא זימה" "ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך" כל עוד בנ"י בקדושה ובטהרה "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויבך לפניך והיה מחנך קדוש" כל עוד יש קדושה השכינה אתנו ואנחנו ננצח במערכה. סליחה. לא אנחנו. הבורא עולם. ברגע שאנחנו קצת נזוז הצידה מהכללים הרי שיש מקום לאומות לנצח "ויהיו המתים במגפה". בשביל שהם יוכלו לנצח הם מביאים נשים מקושטות למלחמה. הם יודעים את הסוד הזה ומנצלים אותו עד תום. מה יעשו עכשיו אנשי המלחמה? הם נותרו חסרי אונים! אין להם שליטה במצב! והם לא יכולים לעצום עיניים ולירות אפה שיצא. זה עלול להסתיים ב"נפל באש חברינו". להפקיר את המערכה ולשוב הביתה? גם לא שייך. נו. אז מה עושים? מגיעה התורה הקדושה ונותנת עיצה. דבר ראשון "זה מותר". כן. התורה התירה את זה. יופי. ברגע שהתורה התירה בפירוש, הרוח יצא מהמפרשים. הנסיון כבר לא כ"כ גדול. עכשיו תכניס אותה לביתך ותמתין חודש ימים. ההמתנה. הסחת הדעת. "לא עכשיו" "רק להיום לא אגע בה". במשך זמן זה תסתכל עליה ותראה איך היא מתנוולת. מאבדת מיופיה. "וגילחה את ראשה ועשתה את צפורניה". תראה אותה כל הזמן בכזה מבט מכוער ואז "והיה אם לא חפצת בה" לאחר כל המעשים הללו הסיכויים גבוהים שתאבד את החשק.

הערה חשובה: אין בכל הכתוב לעיל לטעון חלילה שאנשי המלחמה הקדושים היו חולים במחלתנו. ולא בהכרח שמה שהיה טוב להם יהיה טוב גם לנו. אך יש בזה משהו מן המשהו לראות את דרך הסתכלות התורה על מצבי חוסר אונים ואיבוד שליטה. ויתכן שפרט זה או אחר כן יתאים לנו אך זאת אשאיר כבר למגיבים החשובים להביע דעתם בנושא.

הארה נוספת שיכולה לשפוך אור על הפרשה ולחדד את חוסר-האונים:
כזכור לפני היציאה למלחמה הכהן הכריז "מי האיש הירא ורך הלבב - ילך וישוב אל ביתו" וכבר קבעו חז"ל מי זה הירא? זה ששח בין תפילין של יד לראש (עשה הפסק וגרם לברכה שאינה צריכה) ולדעה נוספת - שח בין פסוקי דזמרא ליוצר אור. הפסק בעלמא ללא ברכה לבטלה. כלומר שמי שנשאר היה קדוש עליון ששום עוון אין על ראשו. ועליו דברה תורה - כנגד יצרו הרע!