יקירי, אני מבין אותך. זה אך טבעי שהאשמה לאט לאט מתקהה והרגש הוא לא כתמול שלשום. זה טבעו של הרגש. זה טבעו של הרגל - מתרגלים. אבל אני שמח שלא איבדת לגמרי את האשמה.
גם אם היא מרחפת היא עדיין שם - אבל יותר מזה יש לך את הרצון להפסיק.
זה יותר חשוב מלחוש אשמה.
אני מציע שאת הזרקור תפנה אל הרצון להיות נקי. ההתעסקות באשמה מובנת אך היא יכולה גם לתקוע אותנו, לגרום לנו התחפר ברגש השלילי וגם לקחת אותנו אחורה.
כולם שואלים איך לצאת? איך לא ליפול?
אני חושב שיש שאלה יותר מהותית:
איך ליפול?
האם חשבת על השאלה? הרי זאת נראית שאלה מוזרה...
אבל במחשבה שניה - היא מהותית.
היא בעצם נוגעת בנקודה - האם אחרי נפילה אני שוקע עוד יותר בעצבות?
האם העצב (שהוא חשוב) יוצא מפרופורציות וגורם לי דווקא יותר רע מטוב? וכדו'
אם נדע גם איך ליפול, נדע גם איך לקום בצורה יותר מחוזקת.
ברור שאין כוונה לעודד נפילה אבל יותר מהקימה חשובה גם הדרך בה אנו מתייחסים לנפילה עצמה.
הדרך הראשונה והבסיסית היא לחקור ולזהות את הפתח שמאפשר לך ליפול ולנסות לחסום אותו.
כל עוד יש דרך, אז יש סיכוי. חסימה הרמטית לעולם לא תהיה אבל אנו יכולים לנסות לצמצם את החשיפה ואת היכולת.
מיותר לציין שיש צורך להתמיד בתוכניות ובפעולות שהאתר מציע. לא רק לעבור את התוכנית ולסיים. יש לחזק את הכלים ולעבוד עליהם. זו עבודה לחיים.
הכי חשוב כמובן, לא להתייאש. להמשיך לרצות, להמשיך לנסות. אף אחד לא מבטיח שתוך יום או יומיים הכל ישתנה. הישג גדול מגיע בצעדים קטנים. זה טבעו של עולם.
אין שינוי שיכול להתרחש בבת אחת - הסיכוי הוא כמו לזכות בלוטו. כמה אתה מכיר כאלה?
תחגוג נצחונות קטנים - כל יום נקי הא מתנה, אפילו כל שעה וכל דקה. אנו נוטים להתעלם מההישגים הקטנים. כל רגע נקי הוא רגע של הכרת הטוב. הוא רגע שיש צורך לשמר אותו ולהתחזק ממנו. תנסה לתרגל זאת.
תמשיך לשתף וללמוד מהעצות החכמות בשרשורים הנוספים.
מחזק את ידיך, כולנו איתך חבר יקר.
