הקושי בזמן מלחמה הוא מאתגר באופן מיוחד, אך יותר מאשר הקושי לחטוא, מתוך רצון לברוח מהעומס הנפשי של הדאגה והחששות (פרטי וכללי), מאתגרת הרגשת הבושה. כאילו פגעתי במאמץ המלחמתי.
כדי לצאת ממנה, כדאי לזכור את העובדה שיש קרב ספציפי ויש מלחמה כוללת, ושגם אם חטפתי מכה כואבת בימין, אני יכול להשיב מנה אחת אפיים בשמאל, אע"פ שהפסדתי בקרב, אני יכול לנצח במלחמה. זה מה שמצופה ממני. בתרגום פשוט, אע"פ שנפלתי, ולכאורה בעיתוי הכי פחות מתאים לעם ישראל, אני אקום - וזה הדבר שהכי יעזור לכם ישראל. ובאמת בליפול אני לא הכי טוב, ולפעמים מפסיד ליצר (לא מוותר לו מראש, אבל לפעמים פשוט נופל), המומחיות שלי היא לקום. ולאחר נפילה זה הזמן שלי - לתת את מה שאני יכול במאמץ המלחמתי - לקום בעוצמה. ויום אח"כ להתאמץ בכל כוחי. זה מה שמצופה ממני.
באופן יותר פרקטי, אחד הדברים שבו אני מרגיש קושי נעוץ בהרגשה שאני דואג מחד, ולא לוקח חלק מאידך.
לכן, הפתרון הפשוט לזה הוא להבנתי - להתנדב. במה שאפשר. בעזרה לחקלאים, לחיילים, למפונים, להרים את הרוח, ובאמת - רק צריך לפתוח עיניים.
בנוסף, צריך לזכור שאין לנו את הפריוויליגיה להמנע מלתת את מה שאנחנו הכי טובים בו (לקום) לעם ישראל בשעה זו.
"לך בכוחך זה והושעת את ישראל"
מקווה שעזרתי, מקסימום עזרתי לעצמי ואני מודה לך שעזרת לי לפתוח.
