כבר כתבתי את עמדתי כאן כמה פעמים, אז ברשותך פשוט אצטט שני קטעים שכתבתי בעבר. אני מדגיש ושב ומדגיש שעיקר מטרתי היא להבין שגם ל'לא לספר' יש מחיר, ושהוא הרבה יותר כואב ממה שנדמה לנו.
קטע ראשון
אני מכיר את עצמי. אני יודע בדיוק כמה המילה שלי היא מילה. כמה אני יכול לסמוך על עצמי, כמה דרדרתי את עצמי מהמקום בו הייתי רוצה להיות, וכמו שאתם מרגישים (כשאתם שוכחים את הצעד ה3) - זה הכל באשמתנו. הנה, בן אדם נורמלי לא היה כל כך מתרגש מסרט תיכוניסטים חביב, אבל אני...לא, אצלי זה הופך למאבק איתנים...ובכלל, מה זה הטירוף הזה שאני נכנס אליו בכל פעם, די! אני כבר מבוגר, עושה דברים, אב לילדים, יש לי אחריות, עבודה, משפחה. איך זה יכול להיות שזה מתפרץ עלי ככה, פתאום, בלי שום צידוק או סיבה? תגיד לי, אני פונה לעצמי בזעם ובועט בקיר בתסכול - מה נסגר איתך? אבל מה? מה? לעזאזל, מה?
אבל די, אסור לחשוב על זה יותר, צריך לעבוד, צריך להתגבר, אז אני סוגר את המחשבות האלה טוב טוב בקופסא, ופונה לאשתי, היא צריכה עזרה להשכיב את התינוק החמוד שלנו. היא לא יודעת מכל זה, עדיף שלא תדע, חס ושלום...
ואז פתאום היא אומרת לי 'אני אוהבת אותך', ואני מחייך אבל שואל את עצמי בפנים: באמת? ואם היא הייתה יודעת? לא, לא...אסור שתדע, אני משיב לעצמי, אם היא הייתה יודעת היא מי אני באמת, אז היא הייתה הולכת, או לכל הפחות שולחת אותי בפנים חמוצות לפתור כמה שיותר מהר את הבעיה הזאת ולחזור להיות נורמלי. אסור לספר לה.
רצף המחשבות הזה ליווה אותי עד לפני חצי שנה, כשהחלטתי לספר לאשתי. אינני רוצה לדון בפוסט זה בשאלה כיצד לספר, מהם ההכנות הנדרשות ואילו פרטים צריך לספר ואילו לחסוך. אני רוצה לשתף אתכם באחת התחושות העמוקות שיש לי סביב ההתמכרות הזו בתור נשוי -
כשלא סיפרתי, לא היה אף אחד בעולם, כולל אלוקים, שהייתי בטוח שהוא סומך עלי, שהוא אוהב אותי איך שאני. בלא לשים לב בניתי חומת קרח מסביב לליבי, כל גילויי האהבה של אשתי נהדפו רובד אחד החוצה, מכיוון שהיא לא יודעת באמת מה מסעיר אותי, מה מרגש אותי, מה גורם לי לבכות בתפילות, ואם היא לא יודעת את זה, היא לא מכירה אותי ולא רק שהיא לא מכירה, אם היא תכיר היא לא תאהב אותי, אז בעצם בעצם - לא משנה מה היא תגיד, וכמה היא תהיה נחמדה, במובן מסוים היא בחוץ. זו עובדה שאין להכחישה. היא נמצאת באותה קבוצה ביחד עם ההורים שלי, שחושבים שאני הכי מוצלח בעולם, והחברים שלי, שמקנאים בי שאני אברך שלומד ומצליח, ומבריק בשיעורים ובכלל לא מפנימים מה אני סוחב על הגב שלי, ועם שאר האנשים מסביב.
מצד שני, אולי באמת אני לא ראוי לאהבה שלה?
על השאלה הזו, לפחות במקרה שלי, זכיתי לאישה מדהימה, שבכל פעם שאני מוציא מהפה משפט כזה היא בוכה ומבהירה לי בצורות הכי עמוקות שיכולות להיות שזה חוסר האמון שלי בה שגורם לי לחשוב את זה, שבאמת, זה אני שחושב שאני לא ראוי לאהבה, אבל יש בי דברים נפלאים, לא רק בתחומים אחרים, גם בתחום הזה, בהתמודדות, בעצם היכולת לנסות ולחשוב ולפעול באצילות אל מול מצבי נפש כל כך קשים.
ואתם יודעים, זה נכון שאני יודע בראש שהקב"ה מחזיר לי את הנשמה 'בחמלה' ואומר לי את אותו המסר, אבל לשמוע את זה ממנה זה אחרת, וזה משנה הכל, ונותן לקשר שלנו כוח שלא היה בו לפני כן, וגם, אם אני מבין נכון את אחד ממניעי ההתמכרות שלי, לפחות, זה מבהיר לי, פעם אחר פעם, שאני לא לבד, שאני ראוי לאהבה, ושאני משמעותי לאנשים אחרים הרבה יותר ממה שאני מדמיין, ולאט לאט, זה משחרר ומרכך את המחשבות הנוראיות שהזכרתי בתחילת הפוסט, שאוחזות בנשמתי וקורעות אותה לגזרים פעם אחר פעם.
למחשבה.
נתן
קטע שני
1. נדמה לי שתמיד נשכחים בדיונים האלה כמה אמיתות יסוד.
הריהן לפניכם, איך שאני מבין אותם ואיך שאני חווה אותן על בשרי:
1. העובדה שאני לא יכול לשתף את אשתי היא חלק מהמחלה שלי והיא גובה מחיר עצום, כמעט בלתי נתפס, ממני וממנה. לא לשתף זה רע, זה נוראי, זה אחד הדברים הכי קשים שיש בהתמכרות הזו. להתרחק ממי שהכי קרובה אלי. אני נמצא איתי ביחסי מין, אלוקים, אני חושף לפניה את כל הגוף שלי, את כל ישותי, אבל את הדברים שמעסיקים אותי יותר מכל דבר אחר בחיים, אני לא משתף אותה. זה חולני. אין סיכוי שהיא לא מרגישה את זה. את הקרירות, את חוסר העניין, את העובדה שהיא כנראה לא מעניינת אותי, שהרי היא מרגישה שאני מחביא דברים בפנים, קריר, מרוחק, לא חושף, עצבני בלא סיבה, מסוגר, או להפך - נלהב, שמח, אבל לא משתף.
2. מי שלא משתף את אשתו מזיק לזוגיות שלו, לדעתי עד כמעט לרמה של ללכת לבית דין. החיים הכפולים האלה, בהם יש אותי איתה ויש אותי באמת, הופכים את כל הקשר ואת כל הבעות האהבה שלה למשהו שלא מגיע אלי. אני מרגיש שהיא לא אוהבת אותי, לא מבינה אותי, לא יודעת מי אני באמת, ומה באמת קשה לי, ואני מרחיק אותה ביד אחת, על מנת להגן עליה כביכול, אבל באמת מה שאני עושה זה מגן על עצמי מהדימוי שלי כמכור. להתייצב מול האמת - להסכים לאחות את השברים ולהגיד שאני מכור ולמרות זאת אני ראוי לאהבה, ואני מסכים לקבל את החיבוק שלה ואת העיניים המאמינות שלה, זה אני לא יכול. אז אני מרחיק ומדחיק, על מנת לא להזיק לה. אני לא יודע מי חשב על התירוץ העלוב הזה. להזיק לה? אלוקים ישמור ויציל, אתה מזיק לה בעצם העובדה שאתה לא מספר. אתה מפורר את הזוגיות שלך במו ידיך.
3. הכי חשוב: הדבר שאני הכי רוצה לעשות בעולם זה לספר לה, לשתף אותה, אני מבין כמה נזק אני מזיק לה בזה שהיא לא חלק מתהליך ההחלמה שלי, אבל לצערי העמוק, עליו אני בוכה בכל יום בתפילה לקב"ה, אני לא יכול. אני עדיין לא בשל לספר לה, ואם אספר לה באופן לא נכון, כשאני עדיין לא בתהליך החלמה משמעותי, כאשר עדיין איני יודע לדבר על הדברים באופן נכון ובונה, אני אהרוס הכל.
אז נכון, אני לא מספר, אבל אלוקים עדי, שזה אחד מהדברים שאני יותר מצטער עליהם בכל המחלה הזו...
4. אני חייב לומר שמעולם לא הרגשתי יותר שלם, יותר בהחלמה, ויותר אהוב מאשר לאחר קריאת שלושה מכתבים שביקשתי מאשתי לכתוב לי: מכתב ל90 יום, מכתב לערב יום כיפורים האחרון, ומכתב ליום ההולדת שהיה קשור לעניין.
והדברים ארוכים (וכתובים מתוך כאב)...
נתן
