מתוך תגובה שעלתה על המחשבה שלנשואים זה יותר קל, כתבתי את התגובה הזאת, ואני חושב שהיא כ"כ חשובה שאני מעלה אותה כנושא בפני עצמו.

זה ארוך, אבל זה מזעקת הנשמה, אז בבקשה להתאמץ לקרוא אותה עד הסוף.

צדיק, אתה עוד רווק? אתה עוד צעיר?

עכשיו, עכשיו ההזדמנות שלך!

אני זוכר את האמירה בראש שכשאני אתחתן הכל יסתדר, אבל זה פשוט לא נכון (אפילו אם באמת כל פעם שהיתה לי תאוה היה מותר לי להיות אם אשתי והיה שייך מבחינתה ומצב רוחה...).

הנפילות, זה לחשוב רק על עצמך. לחטוא לבד. להתמכר לתחושות העונג האישית שלנו (לכן אנחנו כ"כ מתביישים לשתף, כי זה המקום הכי אגואיסטי ופרטי שלנו).

נישואין - זה להיות ביחד עם מישהו. הסיבה שאנחנו מתחתנים זה בגלל שאנחנו מחפשים בן זוג, מישהו לתת לו, לדאוג לו. יש לנו צורך לתת ולשתף את החיים שלנו עם בן אדם אחר.
אם אנחנו ממשיכים לעשות את הנפילות שלנו על האישה - א. היא נפגעת (זה קטסטרופה בשביל אישה להיות רק המשטח תאוות שלך. צריך להוציא מהראש שהאשה רוצה את זה. לא נכון! היא רוצה חום, אהבה להיות איתך, להיות קרוב אליך, בקושי יש לה "תאוה" כמו אצלנו. זה בא רק אחרי הקשר והקרבה והאהבה שלנו). ב. אנחנו נפגעים. אני לא מדבר רק על הכשלונות שעלולים להגרם בעקבות זה, אלא רק על התחושה המבאסת כ"כ אחרי לילה כזה.

הרי אני כ"כ אוהב את אשתי. היא הכל בשבילי בעולם. אני רק רוצה לשמח אותה, לראות על הפנים שלה חיוך :-* ועכשיו, מה עשיתי?
הריני מוסר מודעה מניסיון: זה הדבר הכי מדכא בעולם! :'( :'( :'(

לגבי המחשבה שבעתיד אני אצליח, אני רוצה לצטט לך פסקה מ"חובת התלמידים" (פרק י"ג, אם אתה יכול כדאי לקרוא את כולו בספר, ועדיף לקרוא את כל הספר ) שכתב האדמו"ר מפיאסעצנא הי"ד (ספר נפלא, חובה לכל יהודי):

"כבר הזהרנוך... שלא תסמוך עצמך על שנותיך אשר תתרבינה ועל גופך אשר יגדל, ולא תקווה שמידותיך הרעות גם מעצמן תסורנה ממך כשתגדל,
כי רק השנים מזדקנות, ולא האיש...

הלא תדע שהילד כאשר יעקמו אבר מאבריו על איזה זמן, למשל שישיבו ידו אחת ויקשרוה אחור, אז תתעקם אף כשיתירו את קשרה. לא כן אצל הגדול, כי אל מקומה תשוב אחר שיתירנה, מפני שהקטן מתגדל ומוסיף בשר על בשרו ועצם על עצמיו, וחלקי הבשר והעצמות אשר מתגדלים בזמן אשר ידו קשורה עקומה - בעקמימות מתחדשים ונבראים...

זכור נא תלמיד חסיד, כמה אנשים גדולים וטובים מקנאים בך ובשחרותך לאמר: מי יתנני עתה נער ובחור... כמה מהם משתוקקים להיות בגוף נקי ובנפש כוספת לה', ובשנותיהם כבר קשה להם. ועתה עוד הכל בידך, והאם תאבד מרגלית זו ותאמר: לכשאגדל אעבוד ולכשאזדקן אתקן [ולעניננו: לכשאתחתן אתקן]?

...הרבה אנשים יודעים מה היא עבודה ותיקון הנפש ומשתוקקים אליה, וגם כופים את עצמם לעשות, ומכל מקום מבלים את כל שנותיהם רק בכפיה ובהכרח להכריח את עצמם, ותמיד פוסחים הם על שתי הסעיפים. מכריח איש כזה את עצמו לעבודה לרגע, לחצי שעה או לשעה ונופל אחור לכמות שהיה, ושוב מכריח את עצמו ושוב נופל ושוב מכריח, ובזה הוא מבלה את שנותיו...
לא כן אתם בחורי חמד... מנעוריכם בזה תעבדו, לבשרכם ודמכם תהיה החסידות, אף אם תפלו, לא תשובו אחור, ואף אם תפסיקו לפעמים לא תשקעו בביצה, ואת כל שנותיכם לא תצטרכו לבלות רק לבלי ליפול ורק להקימכם מעפר וטיט. עיקר עבודתכם רק לעלות תהיה...

ואף גם הרבה פרטים מענייני העבודה ותיקון הנפש יכול אתה לתקן את עצמך בהם עד שייעשו טבע שלך ולא תצטרך בכל פעם להזכיר את עצמך בהם אם מילדותך תתחיל בהם".

תאמינו לי שהפורום נשואים מקנא בכם, תעשו טובה לעצמכם ולעם ישראל כולו - תתחילו לעבוד עכשיו, לפני שתגיעו לפורום נשואים!
אנחנו מתחננים בפניכם!

אשריכם בחורי ישראל, תבנו את העולם!

אני רווק, משתדל לעבוד על עצמי ולתקן.
במקביל אני גם נפגש עם בחורות למטרות נישואין.
האם אני צריך להפסיק להיפגש עד שאני אהיה נקי? ואם אף-פעם לא אצליח?
איך בכלל אפשר לבסס קשר עם מישהי על בסיס שקרי?
ואחרי שאני אהיה נקי, לספר או לא לספר?
היום הציעו לי מישהי, ואני מתלבט אם בכלל לברר עליה פרטים,או לעת-עתה להתמקד במאבק.

יחיאל שלום,

אני לא רוצה ח"ו להיות יומרני ולכתוב כאילו הדרכות כלליות כי אין דבר כזה ולא שייך לכתוב דברים כאלו, והכל חייב להיות לפי מי שאתה ומי שהיא וכמה זמן אתה נקי וכן הלאה. בכל אופן, בזמנו התייעצתי עם יחזקאל בנושא וההכוונה הכללית שלו היתה שצריך לפחות תשעים יום של נקיות ביחד עם עבודה (לא סתם ספירה) ואז אפשרי להתחיל לדבר על נישואין.

לגבי הענין של לספר - זה קצת יותר קרוב אליי כיון שיש לכולם את השאלה האם לספר לאישה. בגדול: חייבים לספר אבל רק את הסיפור הכללי ובלי פרטים כמובן, וגם זה רק בייעוץ ובהכוונה של ספונסר שכבר נקי תקופה והתקדם בעבודה של הצעדים.

אקדים ואומר שזכיתי להיות נקי תקופת זמן משמעותית דרך תוכנית S.A. הגם שאני חש ברגשנותו של בס"ד, ומסכים עם עיקרי דבריו - להתחיל לעבוד את הצעדים, היום, עכשיו, לא מחר, 'אל תאמר לכשפנה אשנה שמא לא תפנה'... יש לי מספר הארות.

אני מפורום נשואים, ואיני מקנא במי שהגיע לכאן בגיל צעיר ממני. אני שמח בשבילו ומפרגן לו. אני לא מצטער על העבר ואיני רוצה לסגור עליו דלת (מתוך ההבטחות של צעד 9 - הספר הגדול עמ' 70,71)  אני רואה כיצד הנסיון שלי נותן תקווה ותוכנית פעולה לאחרים.

ברור לי שהבורא העביר אותי במסלול המיוחד לי על מנת שאהפוך היום למי שאני. אני לא עובד את התוכנית למען אשתי, וגם לא למען ילדי. אלא למעני. כדי שאני אהיה בן שליו, נינוח, אהוב, עטוף בחסדו של אבא שלי. ואז אוכל להיות בעל, ואבא כמו שהוא רוצה שאהיה. זהו.

כל הסיבות החיצוניות, אשתי ילדי, לא הועילו, בזמן אמת הם רק הפריעו לי להשתמש. האמינו לי אני מחובר לצדיקה שלי בכל נימי נפשי, אך לא באתי לתוכנית בשבילה, היא יודעת את זה בצורה הכי מפורשת.

אסביר מדוע: אם יום אחד אישה תחליט (ה'ירחם) שלא מתאים לה לחיות עם מכור, או חלילה יקרה אסון נורא... האמנם המכור יעזוב את התוכנית ויחזור לשימושו?

הספונסר שלי (נקי 19.5 שנים ב S.A.) אומר שאם אתה נמצא עם אשתך והיא לא יודעת מי אתה, זה כמו שהלכת ליצאנית. מה ההבדל? גם היא לא יודעת מי אתה. נכון לא מספרים מיד, וחובה להתייעץ עם בעל נסיון לפני. אבל אנחנו חייבים לקרוע את המסכות. הוא מדגיש כל הזמן, שאנחנו צריכים לחיות עם נשים שיודעות מי אנחנו ומוכנות לחיות איתנו. מי שלא עומדת בזה רק תזיק לחיי המכור.

אישתו נפטרה לפני זמן, והוא בשידוכים, ממש לפני שהוא עמד לסגור את השידוך, הוא סיפר למיועדת על עברו ותאמינו לי שיש לו עבר 'מפואר'... (בסוף השידוך ירד, לא בגלל שסיפר...)

אני מכיר עוד אנשים שעשו את זה, ולפני שקופצים עלי אדגיש: כל מקרה לגופו, וכמובן שצריך להתייעץ הייטב לפני ולברור את המילים, אבל יש נסיון בתחום, אל דאגה. יש לנו אב אוהב שיסדר לנו הכל.

אהבתי. תודה לאסירותודה.

אחרי שכתבתי את התגובה הקודמת יצאתי לנסיעה קצרה וחשבתי לעצמי על הדברים כאן ורציתי לחזור ולהגיב שאני לא מקנא באף אחד כי אם אני מקנא - זה אומר שאני עדיין מנהל את העולם וחושב שאני יודע יותר טוב מה' מה טוב בשבילי. זכיתי ומלאכתי נעשתה על ידי אחרים והדברים נכתבו ברורים ומאירים.

בלי להיכנס לכל הענין של לספר או לא לספר לאישה, אצלי באופן אישי הרגשתי צורך "לספר" בכלל. רציתי לקרוע מעצמי את המסיכה ולספר לאנשים אחרים שמכירים אותי על מי שאני. זה היה עבורי שחרור גדול, ויש לי עוד כמה אנשים ברשימה שאני מתכנן לספר להם בעתיד בעז"ה.

אני רוצה להתחיל היום, בעצם - אתמול.
אני יודע שלא איבדתי שליטה על החיים שלי. אף פעם לא הייתה לי שליטה עליהם, וזה משגע אותי.
אבל, להתחיל פירושו להכריז - המצב חסר סיכוי. אני תמיד אהיה מכור.
כל עוד אני רק מתמודד ונלחם, אני נמצא בתודעה ש'יום אחד זה יגמר' ואני אחזור לחיות כאחד האדם.
האם את הצעד הראשון חייבים לעשות לבד?

לקרוע את המסכות, לחשוף את העוולות והטיוחים, לקחת אחריות על מעשינו ולהיות ישרים וכנים עם נשותינו, ההורים שלנו, האחים שלנו, וכל מי שנמצא במעגל החיים שלנו, אם המעגל הרחוק או המעגל הקרוב.
ההדחקות האינסופיות במהלך חיינו, ההסתרות וההתחבאות מהאמת על עצמנו, גרמו לנו להחליף כל יום דמות אחרת מול המראה בחדרנו, ולחיות חיים של מישהו אחר, העיקר לא להיות עצמנו, כי אם נהיה עצמנו, ולו לרגע אחד, נסתכל היישר לתוך לבנו ונבין מה עשינו ומה עוללנו, לא נוכל לחיות עם הבושה והאכזבה, המרירות והשחור שעברו עלינו ושעוד יותר, דבקו בנו והשחירו כל פינה בתוכנו.

הכח לשרוד את החיים, האינסטיקט הבסיסי של כל חיה בטבע הפראי, גרם לנו לעשות את הדברים שעשינו, כי לא יכולנו להתמודד מול המציאות שנכפתה עלינו, בין שהזמנו אותה עלינו, או לא. ברחנו אל התאווה כדי לשרוד את החיים, ומעכשיו, אחרי שהצלחנו לצאת מהתאווה, כיצד נשרוד את החיים בלעדיה?
אולי, בתת המודע שלנו, חייבים אנו להשאיר את התאווה, ופשוט להלחם בה אך לא בטוח שנרצה גם לגבור עליה לגמרי.

שיהיה בהצלחה לכולנו...

ליחיאל היקר: כל הצעדים נכתבו בלשון רבים - 1. הודינו... 2. הגענו... 3. החלטנו... 4. ערכנו.. וכן הלאה. אין יותר לבד. נקודה.

הספונסר שלי לימד אותי שאת הצעד הראשון התאווה עשתה בעבורי... אני יכול לקבל את זה, אני יכול לנסות ולהאבק בזה, זה לא ישנה את המציאות - אין לי כח מול התאווה.