ברוכים הבאים, אורח

כמו אסתר בבית אחשווראש - לבד.
(0 צופה) 
  • עמוד:
  • 1

נושא: כמו אסתר בבית אחשווראש - לבד. 73 צפיות

כמו אסתר בבית אחשווראש - לבד. לפני 3 חודשים, 3 שבועות #111125

  • נתן במתנה
  • רצף ניקיון נוכחי: 773 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 995

אף אחד לא רואה. אף אחד לא שומע. אף אחד לא יודע. לחייך. ללבוש את הבגדים היפים, לקום בבוקר, ללכת לעשות בדיוק את מה שמצפים ממני. להתבשם, להיראות טוב, להיות נינוח, לא להראות את הבחילה שלי מעצמי, מהמקום שבו אני נמצא, להראות רצינות, אחריות, לדבר עם אנשים על ענייני העולם, על ענייני הבית. לתפקד. לצוות, להוביל, לאכול, לשתות, לשלוח שליחים, הולך וחזור, לענות להודעות, להתקדם, לתפקד. לטייח, לשים ניילון על הלב, לא להרגיש, דווקא במקומות שאמורים להיות פשוטים וקרובים - דווקא שם לא להרגיש, שלא ידעו...
וכך, לחיות עם הידיעה העמוקה - שמספיק רמז אחד, והכל יקרוס. שאם היא תדע, שאם הם ידעו - הם יסתכלו עלי בגועל, בזלזול, באשמה ובהאשמה...בתיעוב. 
ולהמשיך במסתרים, לעשות את אותו הדבר. להמשיך לשהות עם כל הזוהמה הזו שמסביב, לחייך, ללכת לשם שוב, לא להראות כאב, לתפקד, לתפקד, לתפקד. 

אולי זה שאני התבגרתי, ואולי זה תמיד היה שם ורק בהחלמה שמתי לב, אבל לאחר שהייתי שם, ויצאתי משם, יש לי הבנה עמוקה יותר לסיפורה של אסתר, דווקא משום שהמיניות כה נוכחת בחייה, ועם זאת ולמרות זאת ואולי אפילו בגלל זאת...
אבל זה לא מה שבאתי לתאר, מה שבאתי לתאר קשור לרגש של בדידות ותחושת היעדר יכולת להיות כנה עם אחרים. 
התחושה הזו, שליוותה את חיי בעבר, הייתה שונה 180 מעלות מזו של אסתר - היא הסתירה את מוצאה ואת נבואתה, ואני - את מעשי הנלוזים. 
הכפילות הזו, לכאוב ולשמוח, ומקביל להשתמש ולנסות להפסיק, הייתה אחד ממקורות הבדידות העמוקים ביותר של חיי. נדמה לי שזה היה כמו מעין נייר על הלב שלי. גם אם אמרתי לאשתי 'אני אוהב, אני קרוב, אני שמח', תמיד נלוותה כצל מהדהד המחשבה 'ואם היא תדע...' או 'איך אתה לא מתבייש אחרי מה שעשית אתמול...', ואולי דווקא בגלל שזו לא הייתה 'בגידה' במובן הפשוט של העניין, אולי דווקא בגלל שזה היה ווירטואלי ויותר 'ביני לביני', זה אפשר לשני הדברים לקנן ביחד, באמת אהבתי ובאמת צפיתי בנשים אחרות על כל המשתמע מכך...וככל שהדברים התמשכו, משהו בתוכי התנפץ, משהו בתחושת ה'קוהרנטיות' - השלמות הפנימית, נסדק. לא הייתי בטוח שאני אחד, שלם, ההולך בכיוון אחד. היו שניים, אחד שניסיתי לסלק ואחד שניסיתי להיות, ולכן יכלת גם להזדהות בלב שלם עם אותו האחד שאוהב ורוצה, גם כלפי הקב"ה. 
הטרגדיה הייתה שבדיוק היכולת הזו היא שגרמה לי להמשיך את מעגל הבדידות האיום הזה, משום שהרגשתי, לאחר נפילה, שלם ומלא, כואב ושבור, אך 'אני באמת', לא פניתי לעזרה, ד"ר ג'קיל לא היה צריך עזרה, ומיסטר הייד לא ביקש עזרה. לקח הרבה שנים של בדידות עמוקה כדי להיות מסוגל להודות, דווקא באיזור הבנוי שלי - שצריך עזרה, שאי אפשר יותר. להודות 'שנמכרתי אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד', שאיני יכול להתחמק מההזדהות עם המצוקה שלי. אבל דווקא אז, באופן פרדוקסלי, קרה משהו הפוך ממה שתכננתי - במקום להיפטר מהכאב, והמצוקה, האישיות שלי התרחבה והכילה גם את אותם הרצונות שפנו בעבר לשם, הזדהיתי עם מה שחיפשתי שם, והבנתי מה באמת רציתי, ופתאום יכלתי להודות ברצון הזה, ולכן גם לוותר עליו. נשמע מופשט משהו...טוב, זה עניין לפוסט אחר...
שבת שלום 

אבא אוהב העלה אותי לרכבת ההחלמה בכ אדר תשע"ב, היום בו הפנמתי שהתאווה היא חלק ממני, והיא תשאר כזו עד ליומי האחרון, ופניתי לעזרה.
סיפורי האישי
המשתמשים הבאים אמרו תודה: נתן 01
  • עמוד:
  • 1
זמן ליצירת דף: 0.27 שניות