דברים שאמר הרב ד"ר אברהם טווערסקי, מומחה בעל שם עולמי לטיפול בהתמכרויות

אנחנו אומרים על פסח שהוא 'זמן חירותנו', זה לכאורה נראה כמו יום העצמאות של היהודים, אבל פסח זה לא יום העצמאות. ביום העצמאות יש תהלוכות מסיבות וזיקוקים וזהו. מי שמע על יום העצמאות שנמשך 7 ימים שבהם אסור לאכול את זה ואסור לעשות את זה, זה קצת יותר מדאי. אבל בואו נניח שפסח הוא כן יום העצמאות שלנו שנמשך 7 ימים, הרי כל ליל שבת אנחנו עושים קידוש 'זכר ליציאת מצרים', תפילין, וציצית גם 'זכר ליציאת מצרים', כמעט כל המצוות קשורות לזכירת יציאת מצרים, זה קצת יותר מדאי בשביל 'יום העצמאות'.

היה בחור צעיר שהיה מכור לסמים שבא אלי למרכז ההחלמה ב'פיטסבורג', הוא התחיל להחלים אצלנו, אבל ידעתי שאני לא יכול לשלוח אותו חזרה לניו-יורק כי ברגע שהוא יהיה שוב עם החברים שלו הוא ייפול חזרה להתמכרות. הוא בא אלי יום אחד וביקש לחזור להורים שלו הביתה לעשות יחד איתם את 'ליל הסדר'. אחרי פסח הוא חזר ואמר לי שכאשר אבא שלו התחיל לומר "עבדים היינו" הוא עצר אותו ושאל: "אבא אתה יכול לומר על עצמך "עבדים היינו"? אני יכול לומר לך מה זה אומר 'להיות עבד', כי כל השנים הללו שבהם הייתי בהתמכרות הפעילה הייתי עבד, איבדתי את הבחירה שלי, עשיתי בחיי דברים שמעולם לא העליתי על דעתי שאני מסוגל לעשות אותם, אבל הייתי מוכרח לעשות אותם כי ההתמכרות שלי דרשה אותם ממני.

באותו זמן הבנתי למה יש לנו כל כך הרבה מצוות שנועדו להזכיר לנו את 'יציאת מצרים',

והסיבה שיש לנו תזכורת ליציאת מצרים כל כך הרבה פעמים, היא כדי למנוע מאתנו להפוך לעבדים.

ב 1961 הלכתי למפגש הראשון שלי ב AA (אלכוהוליסטים אנונימיים) והבנתי באותו זמן שב AA לא מדברים על אלכוהול, וכך גם ב PA (מכורים לפורנו) לא מדברים על פורנו, ב SA (מכורים למין) לא מדברים על מין ובNA (מכורים לסמים) לא מדברים על סמים. מה שתכנית 12 הצעדים עושה זה לעזור לאדם לשנות את עצמו. בפגישה שלי אז שמעתי אדם שחגג את השנה ה – 35 שלו של מפוכחות מההתמכרות שלו לאלכוהול, והוא אמר "האדם שפעם הייתי שתה, והאדם שפעם הייתי ימשיך לשתות גם היום".

באותו רגע הבנתי את הרמב"ם שאומר בהלכות תשובה שאומר "מה זה תשובה? עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא עוד". והמפרשים שואלים איך יכול להיות שה' יעיד על אדם שלא ישוב לחטא הזה עוד, כאשר עדיין יש הרי לכל אדם בחירה? אלא שהבנתי שהרמב"ם לא אומר שה' יעיד על האדם שהוא לא יעשה שוב את העבירה הזאת, עבירה תמיד תקרה כאשר האדם נמצא במצב שהוא 'ראוי' לעשות את העבירה הזאת, הרמב"ם אומר שאדם שחטא, כדי לחזור בתשובה לא מספיק שהוא יתחרט על מעשיו, הוא צריך להשתנות, הוא צריך להפוך לאדם שאינו נמצא במצב לעשות את העבירה הזאת. אם אדם עשה עבירה, והוא שינה את עצמו כך שהוא לא נמצא במצב ההוא שהביא אותו לחטוא, זה נקרא לעשות תשובה. ייתכן שהוא ייפול בעתיד מהמצב הזה ויחזור למצב הקודם, וייעשה שוב את העבירה הזאת, אבל ה' מעיד עליו כאשר עשה תשובה שהיום הוא השתנה והוא היום במצב אחר, ואם יישאר במצב שלו היום בשעת התשובה הוא לא ייעשה שוב את העבירה הזאת.

אתם יודעים ש"ביל ווילסון" פיתח את 12 הצעדים, אם הוא היה חי היום הייתי תובע אותו בבית המשפט על גניבה מספרי המוסר שלנו.

"יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו" – מדובר על כל אדם בעולם, אין יוצא מן הכלל הזה, בין אם הוא בן תורה רב למדן או לא, לכל אדם יש יצר הרע שמנסה להרוס אותו, ואין שום דרך להימלט ממנו "ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו". בכל אחד מהצעדים אם נבדוק נגלה דברי מוסר, הכל שם זה ספר מוסר, ואם כן לא מובן מדוע יש אנשים שלמדו מוסר כל חייהם ועדיין התמכרו לדברים הרסניים, למה ספרי המוסר לא עזרו להם ורק הצעדים עזרו להם? התשובה היא שאם היינו לומדים מוסר כמו שר' ישראל מסלנט למד מוסר זה היה עוזר לנו, אדם שיוצא ממפגש של 12 הצעדים ויודע שאם הוא יעזוב את התכנית הזאת הוא ימות התכנית תעבוד בשבילו. כמו שאנחנו אומרים בתפילה "כי הם חיינו", האם אנחנו ממש מתכוונים לזה? אם אדם היה יוצא משיעור מוסר בידיעה שאם הוא יעזוב את המוסר הוא ימות, המוסר היה עובד בשבילו. זה העוצמה בתכנית 12 הצעדים, כשאני מבין שהחיים שלי תלויים בזה.

אז בשביל עצמי, תכנית 12 הצעדים עזרה לי להבין איך ללמוד מוסר כמו שצריך, ואני מאמין שלעבוד את התכנית להשתתף בפגישות ולעשות כל מה שהתכנית אומרת לעשות, ואגב יש משפט אחד לא מדויק בתכנית – המשפט שאומר "חצי עבודה לא תיתן חצי תוצאה", זה יכול לתת רושם שלעשות את התכנית ב 90% זה יותר טוב, אבל האמת היא שגם לעשות את התכנית ב 90% לא ייתן תוצאה, רק כשעושים אותה בצורה מלאה – ב 100% אז זה עובד ורואים תוצאות ושיפור.

אז תכנית 12 הצעדים לא רק עוזרת לך לשלוט על ההתמכרות שלך, אלא גם מאפשרת לך להפוך להיות האדם שאתה אמור להיות. וזאת הסיבה שתכנית 12 הצעדים טובה לכולם, גם לאנשים מכורים וגם לאנשים שאינם מכורים.

לרבים מהמכורים שומרי מצוות, האיחוד בין התוכנית של הצעדים ליהדות הוא אחד האתגרים המשמעותיים ביותר. הן בגלל הרגילות לסיפוקים מיידים, כאן ועכשיו, והקושי להמתין עד לצעד 11 (שיפור הקשר ההכרתי עם כוח עליון בדרך של תפילה והרהורים). והן בגלל שלא מעטים נושאים עימם שלל "חוויות עבר" עם גוון נוקשה ושלילי כלפי דתיות או סמכות דתית מימי השימוש הפעיל. מועקה ישנה זו מאפילה לא פעם על יחס אוהד לדינים, הלכות ואפילו מנהגים העוברים מאב לבן, מפה לאוזן בתוך המשפחה.

כמי שגדל בבית בו הקפידו על קלה כבחמורה, בית שחינך לחיפוש אדוק אחר ההחמרה (באחד מרגעי השפל גרסתי שזו קתוליות לשמה), היה עליי לעשות דרך עד שיכולתי לשלב את דקדוק ההלכה בתוך חיי היום יום שלי. כתבתי לא מעט על האתגרים הללו, במאמר זה אתמקד בחיבור המתחדש שלי לערב פסח. אמן.

הדוגמא המוחשית ביותר "לחוויות הילדות" שעיצבו את היחס שלי לחגים ומה שביניהם התקיימה לפני יותר מעשרים שנה. סוף זמן אכילת חמץ חלף לו זה מכבר, סוף זמן שריפת החמץ נראה בברור באופק, כל הבית וקופסת החמץ המתינה שאבא שלי ייקח אותה לשריפה. עמדתי לידה - באמצע העשור השני לחיי, שיעור ב' ביש"ק - כשאחי המבוגר ממני בכמה שנים עלב בי. מבלי לחשוב לקחתי את הדבר הראשון שיכולתי להחזיק בו: קופסת אבקת מרק.. והשלכתי אותה עליו. שתי בעיות היו כאן. האחת, שקופסת מרק שנזרקת בכוח עשויה להיפתח ותוכנה עשוי להתפזר..

והבעיה החריפה יותר שקלטתי רק כשקופסת אבקת המרק שייטה באוויר היתה שאחי עמד בפתח המטבח - - -

אמא שלי, שעד לאותו הרגע עמדה ליד הכיריים והכינה דגים לחג, הפכה ללבנה כשראתה את המטבח (גם את פרצופו של אחי), הופך לצהוב. אני זוכר אותה קורסת לתוך כיסא עם מבט נדהם וזה הדבר האחרון שראיתי. טרם נמלטתי על נפשי, הספקתי לשמוע את גיסי ממלמל 'זה רק פה' לא נורא.. מיד ננקה.. ואת חריקת השיניים (והידיים הקפוצות) של אבשלי.

חזרתי אחרי שלוש שעות. ושלוש שימושים.. לא יכולתי לשאת את התיסכול, הפחד, הבושה והאשמה ורצתי לעיתונים שסיפקו לי נחמה. מרוקן, סחוט פיזית נפשית ורוחנית, דידיתי לתוך בית שלא ידעתי איך אתקבל בו.. כדי מלשמוע הטחות בסגנון 'הו, עכשיו הוא מגיע'.. 'אתה לא מבין עד לאיפה הגיעה האבקה'.. (כן, גם לתוך הדגים, והארונות, והמזגן...). כאמור, יותר משני עשורים חלפו, וכשאני רושם את השורות הללו, הצרבת מחלחלת מחדש לגרוני.

נו, עכשיו אתם מבינים טוב יותר מדוע אני לא אהבתי חגים ואת 'הערב' שלהם?

אבל לא עוד. דרך עבודת הצעדים (בעיקר הצעדים 3 /11), השתחררתי. הגיעו לעולמי דפוסי התנהלות אחרים. זמני בדיקת ושריפת חמץ הפכו לשיאים של חיבור אוהב ומטיב. לפסגות מרוממות במיוחד הגעתי לפני חמש שנים בדיוק. סיפרתי לחבר יקר מאוד (ממגזר אחר לגמריי משלי, שרוב הסיכויים שלא הייתי פוגש אותו בלי הבעיה המשותפת.. עוד נקודה לאסירותודה. בפוסט אחר ב"ה), את הסיפור שכתבתי כאן לפני כמה פיסקאות, והוא מצידו סיפר לי על רעיון ששמע בעבר, ושיישמו שידרג לו את הערב פסח שלו. אימצתי והשתדרגתי.

נסה לראות בזמנן הזה הזדמנות לנקוט בפעולה שתנקה את החמץ שבלב. כן, יש בלב חמץ. החמץ, כך אמר, יכול לסמל כעסים, טינות, ועוד רבים מפגמי אופי. אין מה להתפלא על ההופעה שלהם, בדיוק כמו שאין מה להתאכזב ממציאת ביסקוויט תקוע בתוך מכונת כביסה (בבית שיש בו קטנטנים זוחלים). ההפך. כדאי לשמוח שהוא נראה ונמצא ונעשים מעשים לביטולו.. מאז, אני מתיישב (עם אשתי והילדים), וכותב על פתקים כל מיני דברים שמצאתי בלב. רצונות. מחשבות. רגשות. מעשים. חמוצים. מוחמצים. ומתפלל בכנות, כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי.. לבטיל ולהווי הפקר.. אמן.

וכעין שכתב החובות הלבבות שהיצה"ר הוא השונא הגדול שלובש לך בגדי ידידות. אחרי העבירה בא היצה"ר כמו ידיד, ומראה לו מאמרי חז"ל כמה קשה הוא החטא שעבר, והאדם מתחיל להתחרט ולהישבר מחטאו יותר ויותר וחושב שהוא מקיים בזה כעת רצון קונו. וכך ממשיך היצה"ר עד ששובר את לבו לגמרי ותאבד תקוותו. וזו קשה מן הראשונה, שע"י השברון לב יורד ממדרגתו עוד יותר, וזהו רצונו של היצר.