כשחושבים על פרעה, אי אפשר שלא להשוות את ההתנהגות שלו להתנהגות של מכור. טוב, כמובן שהוא לא היה מכור באמת אלא פשוט רשע, וההתנהגות שלו לא היתה תוצאה של התמכרות אלא של רוע אמיתי, אבל בכל זאת ההשוואה הזאת מעניינת.

הבן אדם טוען שהוא אלוקים והוא שולט בכל מה שקורה. הוא יעשה מה שהוא רוצה. יש לו עבדים וכיף לו. אבל אז פתאום זה מתחיל להכאיב ויש לו אפשרות פשוטה: שלח את העם וזהו (או במקרה שלנו להפסיק את התאווה). ברגע שאחרי, כאשר הוא שבור ומבואס (מוכר למישהו?) הוא אומר: אין בעיה, תלכו, אני משחרר. אבל בבוקר אחרי הוא שוכח מהכל ואומר: אין מצב (כמה פעמים הבטחנו לעצמנו שאנחנו לא רוצים יותר ליפול אבל ביום שאחרי הכל נעלם...).

הוא שוב ושוב מנסה להגמל, מבטיח הבטחות ולא מצליח לעמוד בהן. שלא תחשבו שהוא לא רצה לתת ליהודים ללכת, הוא פשוט היה מכור מידי ולא הצליח.

ואז אחרי מכת בכורות (שבסיפור שלנו זה הנפילה הקשה ביותר), הוא משנה דבר אחד בגישה: הוא מודה שהוא לא שולט במצב, ושאלוקים מעל הכל. ואז הוא לא רק מבטיח לתת להם לצאת אלא באמת משחרר (זה החלק בו אנחנו סוף סוף מבינים שיש אלוקים ומשחררים את עצמנו מ"האחריות" לנהל את כל העולם). ואז המכות נפסקות ויום חדש יורד על מצרים, יום שפוי יותר, בלי חיות ערוב ודם בברזים וכן הלאה. איזה כיף!

כמה מוכרת ההרגשה הזאת של השחרור אחרי כמה ימים בלי התאווה. חיים שפויים ונקיים, בלי להיות עבד לתאווה שרק מאמללת אותנו.

אבל מה קורה אחרי שלושה ימים? הוא שכח שיש אלוקים... הרי את המכות הוא זוכר טוב, ואם הוא היה נזכר באלוקים, הוא לא היה יוצא למרדף המטורף נגדו. למה לך ליפול שוב בתאווה אחרי שאתה יודע בדיוק לאן זה מוביל? אבל הוא פשוט לא מסוגל. הוא יושב מול המחשב וצופה בפורנו ויודע בדיוק לאן זה מוביל אותו אבל יוצא למרדף הזוי שסופו ידוע מראש. זהו, ברגע שהוא מנסה לנהל את העולם ושוכח מאלוקים, שום כלי כבר לא מחזיק אותו שפוי. לא הפילטר ולא החברים בפורום ולא אף אחד, כבר לא יעזור מול התאווה המשתוללת כאשר אני הופך שוב להיות מרוכז בעצמי ושוכח מאלוקים.

נו, כמה אני דומה לפרעה? המון! עד המכה העשירית הייתי בדיוק כמוהו. הבטחתי ונסיתי ושום דבר לא הלך. אחרי המכה העשירית נשאר לי רק דבר אחד: לתת את הניהול של החיים שלי לה', אבל בזהירות לא לשכוח את זה אפילו ליום אחד. כי אני כבר יודע מה יקרה אם שוב אחשוב ש"לי יאורי ואני עשיתיני". אני לא רוצה להיות פרעה ולטבוע בים התאווה. חבל עליי.

גם התאווה יכולה ללמד אותי כמה דברים על עצמי ואני יכול ללמוד ממנה!

פתיחות - בתאווה הייתה לי פתיחות מטורפת ללמוד דברים חדשים, להכיר דברים חדשים. הייתי פתוח לנסות כמעט כל דבר שיעלה על הדעת ללא שום הבדל גזע דת או מין! הייתי פתוח להתחבר לכל דבר שאולי ימלא אותי ולו לרבע שעה. הייתי ממש גמיש ואפי' בא לקראת אם זה בכל שעות היממה... ואם זה לגבי מיקום גאוגרפי. שום דבר כמעט אם בכלל לא עצר אותי!

נכונות - וואו, כמה נכונות הייתה לי בשביל לחפש ולמצוא תאווה. כמה שעות על גבי שעות הייתי מוכן להקריב בשביל תאווה. כמה כסף הייתי מוכן לבזבז או להפסיד (במקרים שהייתי מפסיד עבודה בזמן הזה). כמה נכונות היה לי להשקיע כוחות ואנרגיות כשזה הגיע לתאווה. והכי "מדהים" היה לגלות כמה נכונות יש לי 'למסור את העוצמה שלי לכל דבר שזז' גם לכאלה שאני לא מכיר ואין לי מושג מי הם והיכן הם גרים והאם הם קיימים בכלל או רק וירטואליים תחת שם בדוי, או שהם בכלל כבר לא בין החיים ושהסרטון שלהם הועלה לרשת לפני 68 שנה. כמה נכונות הייתה לי לוותר על כל כך הרבה דברים בדרך רק בשביל להגיע לאותו "רגע קסום". וכמה סיכון הייתי מוכן לקחת בשביל זה.

עקשנות - טוב, זה כבר היה ממש מטורף. שום דבר, אבל שום דבר לא הצליח לייאש אותי (חלילה) וזה לא משנה כמה פעמים חזרתי הביתה אחרי שעות של שוטטות וחיפוש אחרי אותה תאווה ש"תמלא אותי ותהפוך אותי לאדם שלם". לא משנה כמה כסף כבר בזבזתי על התאווה בציפייה שאני ימצא את מבוקשי ונשארתי בידיים ריקות...ועדיין המשכתי להתעקש שאני עוד אמצא בסוף את מבוקשי! לא משנה כמה פעמים התאכזבתי וחוויתי דחיה או השפלה, עדיין התעקשתי וניסיתי שוב ושוב ושוב. ולמרות המחירים הכואבים ששילמתי המשכתי להתעקש כמו פרד.

יצירתיות - אוי, עד כמה יצירתי הייתי. היו לי את הרעיונות הכי יצירתיים שיש בשביל לנסות למצוא תאווה בכל מקום אפשרי. תוך כדי העמדת פנים שלא הייתה מביישת את גדולי השחקנים בהוליווד!. יכולת תמרון מטורפת והמצאת סיפורים תירוצים והסברים למה שעשיתי. יכולת להגיע פיזית למקומות מרוחקים מבלי לבקש עזרה מאף אחד...או מבלי לקבל עצה והסבר על איך וכמה מגיעים. יכולת להחביא חוברות וסרטים של תאווה בכל מקום אפשרי שגם בלש משטרתי לא היה מוצא אותם! תירוצים והסברים לאנשים כדי שירדו לי מהגב ויפטרו אותי מללכת למקומות שהיו פחות חשובים לי בזמן שהתאווה עניינה אותי יותר.

רצינות - לקחתי את התאווה שלי מאוד מאוד ברצינות! שמרתי והגנתי עליה מכל משמר גם כשלא ידעתי אפי' מי היא בכלל אותה אישה שאני כל כך מגן עליה. היה אסור להפריע לי בשום צורה ואופן בזמן שהיה לי "זמן איכות" עם התאווה! כל הדברים, אבל כ-ל הדברים זזו הצידה!

התחדשות - מדהים מטורף, אין לי מושג איך לתאר את ההתחדשות וההתלהבות שעטפה את התאווה שלי בכל פעם מחדש! ממש כאילו זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שאני מתנסה עם התאווה. אותה איש\ה, אותו רחוב, אותה סיטואציה, ואותה הפעולה.....בהתחדשות מופלאה ממאנת להתיישן!

סבלנות - הסבלנות שהייתה לי כלפי התאווה הייתה ממש הזויה! האמנתי לה פעם אחר פעם (בפעם המיליון) שהפעם...היא לא תפדח אותי כמו שהיא עשתה מיליון פעם. הייתה לי כמות בלתי נדלית של סבלנות בכדי לתת לה את ה"צ'אנס" להוכיח את עצמה שוב ושוב ושוב עד יבוא גואל!

ואז, כשבאתי להחלמה... גיליתי ש... שהסבלנות שהייתה לי בתאווה נעלמה כלא הייתה כשהגעתי לחדרים. שם פתאום נהייתי חשדן עם דעות קדומות מקובע וכבד. כל קבוצה שהייתה רחוקה מהבית שלי יותר מרבע שעה היה נראה לי סוף העולם. ובפגישות עצמם ישבתי עם מבט בוחן שמחפש את כ-ל ההבדלים הקיימים ביני לבין שאר החברים. לאחד לא יכולתי להתחבר כי הזקן שלו היה טיפה ארוך לטעמי, השני היה נמוך ממני לפחות בחמש וחצי ס"מ. והשלישי בכלל לא השתייך לחסידות הספציפית שלי, וכן הלאה וכן הלאה. כל דבר שהספונצר והחברים בתוכנית הציעו לי לעשות (מניסיונם) נפסל מיד בהינף יד כי היו לי אין ספור הסברים למה זה לא יעבוד, ולמה אני לא מסוגל. מה קרה לכל אותה פתיחות שהייתה לי בתאווה???

נכונות - אלוקים אדירים! אין לי שמץ של מושג לאיפה כל זה נעלם כשבאתי לתוכנית. פתאום כל פעולה ואפי' הצעה פשוטה הייתה נראית לי קשה וכבדה מנשוא (למרות שהיה מדובר במשהו מציל חיים). כל גירוד הכי קטן באף היה מספיק בכדי למנוע ממני ללכת לקבוצה, להרים טלפון לספונצר או לקרוא בספרות. הנכונות שלי לעזור ולתת שירות שלא לדבר על 'מסורת שבע' שבכל פעם שהעבירו את הסלסלה בסוף הקבוצה הרגשתי שעושקים אותי ומתרימים אותי לבניית החללית הבאה שתטוס לחלל. מה קרה לכל הנכונות שהייתה לי בתאווה, לכל הלארג'יות ששפעה ממני כשזה הגיע לתאווה??? והנכונות לסמוך ולתת אימון בחבר שמוכן לתת לי מניסיונו כוחו ותקוותו חינם אין כסף! שאפה לאפס.... והכי הזוי זה שהנכונות שהייתה לי להגיע לכ-ל מקום בכדי להשיג תאווה כולל מקומות ציבוריים שיכולו לסכן אותי ואת שמי. וכשזה הגיע להחלמה פתאום תפס אותי פחד להגיע לפגישה של החלמה שמא אני אמצא שם מישהו שמכיר את החבר של הבן דוד של סבא רבה של אשתי.

עקשנות - איזה עקשנות ואיזה נעליים. אותו 'נינג'ה' שהגיע לחדרים פתאום נהפך לגוש אפתי מהלך. כל דבר שלא הלך לי ישר כמו שציפיתי ייאש אותי מיד. כל חבר שלא ענה לי היה תירוץ מספיק למה התוכנית הזאת לא עובדת. מספיק שהחבר הראשון שבקשתי ממנו לספנצר אותי סירב לי וכבר הרמתי ידיים וזחלתי לי חזרה לתוך המאורה שלי.

יצירתיות - זה כבר ממש הזוי לחלוטין... אותו בנאדם שאך לפני יומיים היה אחד האנשים היצירתיים עלי תבל פתאום נהפך ללמל'ה קטן שלא יודע איך ללכת לקבוצה מבלי שחמותו תדע על זה. שרק עד אתמול הוא החזיק בבית ספריה של פורנו בכל החורים והסדקים מבלי שאף אחד יידע, ועכשיו הוא לא יודע איפה הוא יכול להחביא את ה'ספר הגדול' פורמט כיס שאשתו לא תמצא את זה חלילה. ואיך למען השם אמצא זמן בכלל לרדת על הברכיים ולקרוא מהספרות חמש דקות כל יום?

רצינות - כשבאתי לתוכנית רמת הרצינות שלי הייתה כמו זו של ילד בן שבע שהולך לחוג ציור פעם בשבוע...לא מחייב, רק עוזר להעביר קצת את הזמן ולפעמים אפי' משעשע קצת.

התחדשות - אחרי שבועיים, חודשיים גג שבהם הסתובבתי עם עיניים בורקות ונוצצות הכל היה נראה לי ישן ומיושן. הכל היה כבר מוכר ומשעמם. אותם קבוצות, אותם צעדים (ראבאק, שיגוונו מידי פעם) אותם סיסמאות וסלוגנים.

סבלנות - זה היה באמת הדבר האחרון שהיה לי כשבאתי לחדרים. חוסר סבלנות משווע לתהליך וריפוי מציל חיים שלוקח קצת יותר זמן ממה שאני מצפה ורוצה...ועדיין הרבה פחות זמן ממה שלקח לי להגיע למקום החולה והכואב בו הייתי כשבאתי להחלמה. זה הוא המרכיב הכי קריטי שהייתי צריך ועדיין צריך בשביל לצעוד ולעבור את הריפוי וההתעוררות הרוחנית בתהליך המיוחד הזה...

אני יכול בהחלט להסתכל על כ-ל ההשוואה הזאת ולפטור אותה במשפט אחד ולומר 'טוב מה אתה רוצה? שם הייתי לא שפוי' אבל קודם כל אותם דברים הזויים שעשיתי במחלה מלמדים אותי עד כמה המחלה הזאת לא פשוטה, ושכדי להיגמל ולהחלים ממנה אצטרך גם כן להשקיע... אבל יותר מזה....

למה שלא אלמד מהמחלה שלי על הכוחות המדהימים שטמונים בי?