לצפיה בוידאו לחץ כאן
(להורדה מגוגל דרייב, להורדה מג'מבו מייל)

בנוסף לאימייל היומי, ניתן להצטרף לשירות של הודעות יומיות קצרות של חיזוק בווטסאפ.

על מנת להצטרף לשירות, עליך להוסיף את המספר הבא ברשימת אנשי הקשר שלך: 054-559-1927 (כדי שתוכל לקבל הודעות של רשימת תפוצה), וכן לשלוח לנו את הבחירה שלך לאיזה רשימה ברצונך להצטרף:

א. חיזוק - הודעה יומית של חיזוק בנושא שמירת העיניים. ב. צעדים - הודעה יומית של שיתוף או הדרכה בתכנית 12 הצעדים. ג. חיזוק וצעדים - למקרה שאתה מעוניין להיות מנוי לשתי הרשימות ולקבל את שני המסרים.

זה היה לפני בערך שמונה שנים, לא הייתי בהחלמה ולא ידעתי בכלל מה הבעיה שלי. כאילו, ידעתי שיש לי בעיה (בדרך כלל... כשההכחשה לא היתה מידי חזקה), אבל לא ידעתי מה היא. הבנתי שמשהו לא בסדר איתי אם אני כל הזמן מבטיח שלא אצפה בפורנו ולמרות זאת אני חוזר לשם, אבל מצד שני לא הבנתי מה בדיוק לא בסדר כאן, כי הרי כולם נמשכים לנשים ולמין, ובלי זה העולם שלא לא היה ממשיך להתקיים, אז למה אני רוצה להפסיק בכלל, במה אני שונה מאנשים אחרים, ולמה אני לא מצליח להפסיק אם אני כל כך רוצה?

באותו זמן לא הבנתי שאני פונה אל הפורנו בתור בריחה, מושגים שהיום נראים לי פשוטים ומובנים באופן אינטואיטיבי, היו אז רחוקים ממני כרחוק מזרח ממערב. אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי מישהו משתף על "אכילה רגשית" ולא הבנתי מה לעזאזל הוא מדבר... היום אני יודע היטב שבזמני לחץ, תסכול, פחד, טינות וכן הלאה - אני רוצה לאכול משהו מתוק, אבל אז לא הבנתי שום דבר מכל זה.

ערב אחד, ישבתי במשרד והמתנתי בדריכות לפרסום הכרעה במשפט מפורסם שעקבתי אחריו באותה תקופה בחשש רב. זה היה משפטו של שלום רובשקין, יהודי מארצות הברית שהואשם בעבירות כספיות, והטענות היו כי מדובר ברדיפה אנטשימית בגלל היותו יהודי. באותו ערב גזרה עליו השופטת 27 שנים בכלא...

לקחתי את זה מאוד קשה, כעסתי מאוד על השוטפת, פחדתי עבור אדם שלא הכרתי ולא פגשתי מעולם אבל הרגשתי קירבה גדולה אליו. התחושות היו קשות מאוד, הרגשתי המון כאב וצער, והדבר היחיד שיכולתי לעשות באותו זמן כדי לא להרגיש אותם היה לצפות בפורנו ולאונן את עצמי לדעת. שוב ושוב עד ערפול חושים מלא, עד שהכאב, הטשטוש והחולשה הכריעו אותי.

בתוכי הרגשתי את אותו רגש שהיה הגרוע ביותר מכל הרגשות שאני מכיר, יותר גרוע אפילו מכאב של דחיה, אשמה או בושה - זה היה ההרגשה של פיצול אישיות. אם אכפת לי מהיהודי שהולך לכלא ורק לפני כמה שעות אמרתי תהלים עבורו, איך עכשיו אני מסמם את עצמי בפורנו שלא נגמר? מי אני באמת?! את הזעקה הזאת לא יכולתי להשתיק, גם לא בזרם בלתי נגמר של תמונות חשופות. השאלה הזאת ניקרה לי בראש לפני הנפילה, במהלכה ואחריה, והיא היתה כמו היתוש של טיטוס, זמזום טורדני שכל פעם מתרגל לרעש יותר חזק וממשיך להפריע בלי הפסקה.

עברו שנתיים, הגעתי להחלמה, ומאז עברו שש שנים נוספות שבהן אני נקי. נס גדול ולא מובן מאליו.

ביום חמישי, בהפתעה גמורה, היהודי היקר הזה יצא מהכלא, בעקבות חנינה שהעניק לו הנשיא טראמפ. שמחתי מאוד עבורו, ולא יכולתי שלא להיזכר באותו לילה בו הא נשלח לכלא. ההשוואה בין הימים ההם לזמן הזה היתה כל כך חדה שלא הייתי צריך להשקיע כדי לראות אותה מול העיניים. אז לא יכולתי לחיות עם עצמי וברחתי אל הפורנו, והפעם אני מחובר לעצמי, חי את הרגשות שלי, משתדל להתמודד איתם באומץ, וכשאני צריך עזרה - אני גם יודע לפנות לאחרים ולבקש עזרה.

בעבר הייתי בורח לא רק בגלל רגשות שליליים כמו כאב וכעס אלא גם בגלל הצפת רגשות חיוביים. אין לי ספק שאם לא הייתי מגיע להחלמה, הבשורה הזאת של השחרור מהכלא היתה גורמת לי לברוח בדיוק באותו אופן שגרמה לי ההודעה על הכניסה שלו לכלא. שניהם אירועים טעונים ברגש חזק, ומי שלא יודע להתמודד עם רגש בלי הסם שלו - יברח בשניהם באותה מידה.

בחסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו, הפעם לא הייתי צריך לברוח.

כן, משהו נסדק בתוך המעטה הערפילי הסמיך המתוק והמגעיל הזה שאופף ולופף אותי 15 שנה. איזשהו רמז לחיים נורמלים.

אני נקי 250 יום, אבל עד לפני כמה שבועות, לא היה שינוי מהותי. אמנם הגעתי למצב שאני יכל לשלוט בזה, שאני יכל לבחור שלא ליפול, אבל עדיין, התאוה היא הכח המניע מאחורי כמעט כל מה שאני עושה. עם כל יציאה לרחוב מיד מתחיל מוחי המורעב - אוטוטית - בחיפוש אחר תאוה, או לפחות משהו שיזכיר...

כל נסיעה קשורה קשר בל ינתק במחשבות אינסטקטיביות, "מה אני יכול לראות שם". מיאש. אבל - זה מה יש. גם כך אני בר מזל. לא יכולתי לצפות ליותר מזה.

אבל, בתקופה האחרונה מזדחל לו מהסס איזה שינוי, נגלה ונכסה, דק מן הדק. אזושהי קרן של תקוה. יש התגברויות יותר רציניות פה ושם, אפי' הייתי פעם אחת בים וכמעט לא חשבתי על תאוה. אבל, אלו דברים קטנים. נסיתי להגדיר לעצמי יותר איפה השינוי. עד ששמתי לב שהוא נמצא בקטע הראשון שכתבתי.

האפשרות להסתכל על עצמי מבחוץ. אני מסוגל לשים לב להזיה המטורפת שבה אני חי. אני יכל להבין עד כמה המח שלי מעוות וחולה. הצלחתי להבדיל בין החיים לבין התאוה.

ודאי שבשכל ידעתי את זה כל הזמן. אבל להרגיש את זה, אני חושב שזו המתנה הגדולה ביותר. לזכות להתחבר, ולו במעט, לחיים האמיתיים, האפורים, המתוקים. יש סיבה לחיות גם אם אין שם תאווה. יש משמעות לחיים גם בלי התאוה!

זהו צידו האחד של המטבע.

ומצדו השני, משהו נסדק בחומות הפלדה בהם הקפתי את עצמי, את נשמתי, את רגשותי. בריכוז העצמי המטורף. אני מתחיל להיות מודע לכך שיש עוד אנשים בעולם. שגם להם יש רגשות ורצונות. וראה זה פלא, מתחילות להתגנב מחשבות של כפירה בעיקר העיקרים: אולי אני לא הכי חכם/מוצלח/(כל מעלה טובה) בעולם?

לאט לאט, בלי שאני שם לב, מתרחש לו הנס הגדול באמת. אני מתחיל להרגיש.

כמו ילד קטן, אני לומד. נותן לרגשות ללטף בעדינות את נפשי הפצועה, מרגיש את האור מזדחל לו לאטו, נוגע בי, מרעיד את הנימים שהיו מוקפאים כל כך הרבה שנים.

אני לומד להקשיב לילדי שאומר "אבא אני אוהב אותך". לומד להרגיש את אשתי, שבאמת אוהבת אותי. לומד להשיב אהבה, ופתאום העולם "ההוא" נראה כל כך עלוב. כמו ילד קטן אני לומד להבדיל בין החיים לבין המוות המצחין שבזוהר הנוצץ והמשכר.

עוד ארוכה הדרך, אבל אין לי ספק - אני מתחיל לחיות.