נאום מדהים מהרב יוסף יצחק ג'יקובסון
לצפיה בוידאו לחץ כאן
(אם הלינק חסום אצלך, תוכל להוריד את הסרטון מגוגל דרייב בקישור הבא)

אחד משירי הילדים לחנוכה, כולל הודאה "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים", במקום "על הניסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו". והדבר אינו מקרי.

שיר זה הינו חוליה בשרשרת ארוכה של שירים, שנכתבו בתקופה שקדמה להקמת המדינה. שירים העושים שימוש בפרפרזה (ציטוט לא מדויק) על משפטים מן המקורות, שירים שנועדו לפאר ולהלל את עם ישראל ולהאדיר את כוחו וגבורתו, במקום את ריבון העולמים, שאותו הם משאירים במוצהר מחוץ לתמונה... (עוד שיר כזה לחנוכה הוא: "מי ימלל גבורות ישראל" במקום "מי ימלל גבורות ה'").

במרוצת הדורות, כמה גננות צדקניות, שנקעה נפשם מהמסר הכפרני של השיר, החליפו את המילים, והילדים בגניהן שרו בקול צלול (למרות האילוץ הקל של המנגינה, אשר במחשבה שנייה סייע להדגשת השינוי): "על הניסים ועל הנפלאות אשר עשה ה' למכבים". (ואצל הגננות הספרותיות יותר: "חולל ה' למכבים"...).

האם אדם יכול לחולל נס?

"חס ושלום! בשום פנים ואופן לא! זוהי כפירה מוחלטת! איך אתה מעז להעלות בכלל אפשרות כזו?!" טוב, זו התגובה האינסטינקטיבית שלי...

כמדומני שהתשובה בשבילי היום לשאלה זו היא מורכבת יותר. נכון, אני לא יכול לחולל ניסים. רק בורא העולם ומנהיגו יכול לעשות זאת, אבל יחד עם זאת אני בהחלט יכול לעשות דברים רבים כדי לאפשר לנס הזה לקרות.

במילים אחרות, אני לא יכול לחולל נס, אבל אני יכול לגרום לו להתחולל, או לכל הפחות להגביר מאוד את הסיכויים שהוא יתחולל.

לפני שהגעתי לתכנית 12 הצעדים, קראתי עליה באיזה שהוא עלון שבת. זה היה נשמע לי מטומטם לגמרי. "מה? להאמין שזה תלוי רק בה' אם אצרוך תאווה או לא? הרי אם אאמין בכך אפרוץ את כל הגבולות כולם ואתרסק לגמרי! בעצם, במחשבה שנייה, הלוואי ואשתי תאמין בזה, זה יכול להיות ממש משחרר לקבל לגיטימציה לעשות כל דבר...".

שנתיים מאוחר יותר, הייתי מספיק נואש כדי לנסות את המוצע באתר "שמור עיניך", חרף זה שהוא הצטייר בעיניי כצר אופקים וכמציע עוד משהו תורני שלא יחדש לי שום דבר (באמת ובתמים לא האמנתי שמישהו יכול ללמד אותי משהו שאני לא יודע. הבעייה שלי לא הייתה ידע, יכולתי להעביר שיעור מצוין ומחזק בכל נושא. הבעייה שלי הייתה חוסר יכולת לעשות את מה שאני יודע שעליי לעשות).

כאשר התחלתי להכיר את התכנית מבפנים, במקום להיות ניזון משמועות, התחלתי להבין שהדברים הם מורכבים יותר. זו אמנם תכנית פשוטה, אך תכנית עמוקה. גיליתי שכניעה היא פעולה אקטיבית, ולא רק חוסר מעש. גיליתי שגם אם אלוקים הוא היחיד שיכול להשאיר אותי נקי, זה לא אומר שאין לי עבודה רבה כדי לאפשר לנס הזה לקרות. 12 הצעדים בשבילי היא ממש לא תכנית פסיבית. מדובר בתכנית של פעולות מעשיות.

אז נכון, ה' הוא שעשה את הניסים והנפלאות למכבים, אבל גם המכבים חוללו אותם, במובן הזה שפעלו במסירות נפש שאפשרה לנס הזה לקרות.

ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.

עכשיו נשאר רק לראות איך משלבים יחד את שני העקרונות בשיר אחד...

לא, לא בגני הילדים. במנגינת חיי היום יום...

"בלי אלוקים - אני לא יכול, בלעדיי - אלוקים לא יעשה" (הספר הלבן, עמ' 96).

פגם אופי בולט באישיותי הוא הרצון לרצות אחרים. חשוב לי מאד שיחשבו עלי דברים טובים (למי זה לא חשוב?). למעשה אי אפשר לקרא לזה לחלוטין פגם אופי, היות וזהו דרך העולם. אני לא מתאר לעצמי איך היו נראים חיינו לו כל אחד היה חי בתוך בועה סגורה ועושה אך ורק מה שנוח ונראה לו. זה היה פשוט נורא. רק תחשבו שכל כלה הייתה אומרת לחמותה בדיוק מה שהיא חושבת עליה וכל עובד היה מספר לבוס מה הוא מאחל לו ולבני ביתו... בתי המשפט היו קורסים ומשטרת ישראל לא הייתה קיימת (מה אתם יודעים מה חושבים השוטרים על מפקדיהם).

אז היכן הבעיה ב"לרצות" אחרים? הבעיה היא בדיוק באותו מקום בו זה משבש את התפקוד הנורמלי. מותר לדבר יפה, מותר גם לא לומר בדיוק את מה שחושבים. אבל אסור להפוך את זה למשהו שיפריע להתנהלות תקינה של חיינו. כאשר הנחמדות הופכת לצורך אובססיבי הולכים ומצטברים כעסים וטינות המשבשים את שיווי המשקל של חיינו.

מה לעשות ומדי פעם צריך לומר גם דברים לא כל כך נעימים. הילד זקוק לפעמים לגערה ומישהו אחר להערה. אין כל בעיה לומר את מה שצריך בצורה עניינית. שפת חיינו מורכבת מאלפי ניואנסים דקיקים המשדרים את המסר הראוי, לו רק אנו אומרים אותו בצורה הנכונה. אין צורך באי נעימויות ובהתנצלויות. במידה ועשינו את המוטל עלינו בצורה נכונה, גם אם ההרגשה לא כל כך נעימה, היא יותר טובה מאם לא היינו עושים את הנדרש. עמוק עמוק בפנים אנחנו יודעים באמת מה טוב ומה לא, את המצפון הפנימי קשה לרמות.

כל זה בדברים שהם חשובים באמת לתפקוד חיינו. הבעיה הגדולה באמת מתרחשת כשאנו לוקחים את זה למקומות שאינן נצרכים.

ישנם נושאים שלא ממש נוגעים בציפור נפשנו ואנחנו נוטים משום מה להסחף תמיד לתוכם. אני למשל מאד מאד נמשך לנהל דיאלוגים אידיאולוגיים במגוון נושאים שאין לי למעשה דבר וחצי דבר מהם. זה תמיד מתחיל באיזו אמרה שנונה שמציתה את הנושא ובמהרה הופכת כל הגולה למדורת אש. באותו רגע אני בטוח שאני ורק אני הוא נושא דברם של... שעלי ללחום את מלחמת... בגיבורים ולהוכיח את האמת האחת ואין בלתה. תמיד בסוף הוויכוח פחות או יותר אנחנו נשארים באותו מקום. (ראיתם מישהו שהצליח לשכנע בצורת וויכוח והתנצחות אמוציונלית? אני לא.) והתחושה אחר כך, נוראה! כמו רגע אחרי שאיפת רעל (כאילו ששתיתי פעם... אבל לא משנה) אין לי ממש מילים הולמות כדי לתאר את תחושת הגועל שיש לי אחרי כל סיבוב שכזה, מהגרועות שבהרגשות.

ההיגיון הצרוף שלי (אם יש משהו כזה) לא ממש מצליח להבין את הסיבה. מה קרה? עוד ויכוח, אז מה? אין שום פרופורציה בין מה שקרה לבין ההרגשה אחר כך. אבל עם המציאות אי אפשר להתווכח והיא קשה ומרה.

אחד מיסודות תכנית הצעדים היא להימנע מוויכוחים והתנצחויות. כמו בעוד דברים בתכנית המציאות מוכיחה פעם אחר פעם את הצדק. לא יודע, אולי לאחרים זה מותר ואפשרי להיכנס לוויכוח ולצאת ממנו בשלום. לי זה ממש אסון. יש רק בעיה אחת שאני פשוט מכור גם לזה... ייתכן שכדאי להתחיל לספור נקיות גם בתחום זה, אולי. במידה כלשהי זה לא פחות מורכב מההתמודדות עם שאר התמכרויות. לפעמים אני ממש מלא פליאה וקנאה באותם טיפוסים יבשים שרק אירועים בסדר גודל של קריסת מגדלי התאומים מצליחה לעורר אותם מעלפונם.

גם וויכוחים שכאלו מקורם בצורך לרצות מישהו. הרי בכל וויכוח יש שני צדדים, כשאני לוקח צד בנושא יש מישהו שאמור להיות מרוצה מזה, אותו אני אולי מצליח לשכנע אבל מה לעשות שהצד השני יוצא מנוצח...

אז פשוט אין ברירה אלא להשאיר לאחרים לנהל את העניינים הגדולים באמת של כדור הארץ ולשאיר לי רק את הדברים הפשוטים של היום יום, רק להיום.