הבדיחה מספרת על ילד שקנה תרמוס וביקש מאמא שלו לשים לו שם תה רותח וגלידה, כי אמרו לו שזה שומר קור וחום.

או שאנחנו שומרים על קור או על חום, או שאנחנו נותנים או שאנחנו לוקחים, או שאנחנו מתחברים או שאנחנו מתנתקים, זה לא עובד ביחד, ואפילו התרמוס הכי משוכלל שמצליח לשמור גם על קור וגם על חום - לא יכול לעשות את זה ביחד.

תאווה היא במהותה פעולה של התנתקות ואהבה היא במהותה פעולה של חיבור. בתאווה אנחנו לוקחים, ובאהבה אנחנו נותנים. זה שני הפכים שלא יכולים ללכת ביחד, כמו שמים ואש לא יכולים להסתדר ביחד. בתאווה אנחנו לוקחים בברוטליות מהנשים אליהם אנחנו מתאווים, אנחנו הופכים אותן לחפצים ומתעלמים מכך שהן בני אדם, וכמובן אנחנו מתנתקים מעצמנו, מהאישה, מהעולם בו אנחנו חיים ומהכל. כשאנחנו שקועים בתוך הפנטזיה, להוטים לראות עוד ועוד תמונות וסרטונים, אנחנו נמצאים במצב של שיא האנוכיות, בניתוק גמור, עסוקים רק לקחת עוד ועוד.

לכן, ההיפך מתאווה זה אהבה, חיבור ונתינה. אם אנחנו רוצים להפסיק את הנפילות, אנחנו צריכים לשנות כיוון במאה שמונים מעלות, כיון שאם נהיה עסוקים בנתינה ואהבה - לא נוכל להיות עסוקים בלקיחה ותאווה. אי אפשר גם לקחת וגם לתת, אז הבחירה היא בידינו במה אנחנו רוצים להיות עסוקים, כי ברגע שבחרנו צד והתחלנו בפעולות - הצד השני לא יכול להמשיך להתקיים. אם אנחנו עסוקים בניתוק - אנחנו לא יכולים להתחבר, אבל אם אנחנו עסוקים בחיבור - אנחנו לא יכולים להתנתק.

ככל שאנחנו עושים יותר פעולות שבהן אנחנו יוצאים מעצמנו למען הזולת, מעניקים לאחר ועושים את הפעולות של האהבה, כך אנחנו מתרחקים מהרצון לברוח אל הניתוק של התאווה. במקום להילחם ראש בראש עם הרצון לצפות בפורנו, אנחנו יכולים פשוט להתסובב לכיוון השני ולהתמלא מהחיבור שלנו אל עצמנו ואל הסובבים אותנו. אם אנחנו מחוברים - אנחנו לא יכולים להיות גם מנותקים בו זמנית.

המחלה שלי מספרת לי כל מיני סיפורים, שאני מושלם, ויחד עם זאת דפוק. שאני מחלים, אבל מותר להיות גם חולה מדי פעם. שאני עושה צעדים ואולי אפשר יום אחד חופש. שאני הולך לקבוצות אבל לא חייב להיות מחובר.

המחלה שלי זה המוח החולה שלי, ויש לו מלא טריקים וצ'יטים איך לעקוף את המציאות. הוא התרגל כ"כ לדבר איתי בקולות של תאווה, להסביר לי כמה אני מסכן והילדות הקשה, והקשיים בחיים, מותר לך רק קצת, זה יגריע אותך.

והוא כ"כ צודק, זה באמת מרגיע אותי, לשעה קלה. אבל אז מתחיל הריקוד, וואו זה נעים הרוגע הזה אולי אפשר עוד קצת, סבבה למה לא.

המערבולת מושכת אותי עוד ועוד עד לקרקעית. שם אני פתאום תופס לאן הגעתי, הכאב הדיכאון חוסר היכולת לתפקד. שוכב מרוסק חסר אונים.

היום אני מספר למוח שלי סיפור חדש, על כמה הסוף לא שווה ויש דרך חדשה. בדרך הישנה גם הוא מפסיד, זה לא פשוט להסביר לו כמה שהוא צריך את למלא את החלק הרוחני שבו, בלי חומרים כימיים. אני אוהב אותו ומקרב אותו אליי, הקשר בנינו מתעצם.

הוא לומד להכיר אותי ואני אותו. אני נותן לו מנוחה, ומזון הוא נותן לי שלווה ושמחה. החברותא משלימה את התמונה ביכולת שלי לצאת מהריכוז העצמי ולדבר עם המוח שלי. אני מצליח לראות איך הדברים מסתדרים בעולמו המופלא של האלוקים מבלי להסתחרר בקרוסלה של פגמים מוכרים, אני עומד מהצד מתבונן, נושם עוד נשימה, הקולות מתרחקים לאט לאט.

השלווה ממלאת את המציאות, קבלה אין סופית שזהו רצונו הטהור של האב האוהב. השקט חודר לחדרי הלב, הבית שלי מסודר.

ההחלמה שלי מספרת לי סיפור חדש: אני חסר אונים, רק כוח גדול ממני יכול להחזיר לי את השפיות שלי, אני צריך לבקש עזרה מתוך ענווה, אני מוסר את כל חיי ורצונותי לכוח הגדול, רק הכוח הגדול יכול ורוצה לשחרר אותי מכבליי. בהחלמה שלי אין "למה" ו "אולי" יש רק וודאי.

"אני הולך בדרך חדשה, שלא הלך בה אדם מעולם ואף על פי שהיא דרך ישנה מאד, היא חדשה לגמרי. "(רבי נחמן)

האור הקלוש בא מהחברותא, ולאט לאט גדל ומתעצם עם כל צעד לכיוונו. לרגע הכאב חוזר אבל זה רק לרגע כי הרגע הבא הוא בחירה, לחיות או למות. אני בוחר בחיים.

יש היגיון מהותי ופנימי בדרך שמורים לנו חז"ל להימנע מניסיונות. "אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי" – ישנה התמודדות קשה של שני כוחות סותרים בתוך הנפש. כשאדם שקשה לו עומד מול החטא, אפילו אם הוא מתגבר – נשאר בו טעם מר. יש לו בעיה קשה: רוח השטות שבחטא עדיין תוססת בקרבו וטוענת שהוא בעצם כן רוצה את החטא. הוא לא חטא כיוון שהקב"ה רוצה שהוא יימנע מזה, אבל התאווה עדיין בוערת בתוכו. וזה גורם לו לחשוב שהעניין אבוד, ובעצם לא נוצרה שום התקדמות. נדמה לו שהוא לא הרוויח דבר בכך שעמד בניסיון. הכל כפוי, כי הרצון הוא דווקא לחטוא ח"ו, וכמה זמן אפשר להחזיק מעמד בכפייה?!

זו בדיוק המטרה של היצר, ליצור רצף של רוח שטות שתשלוט באדם ותדמה לו שהוא רוצה ומשתוקק לחטוא. ככל שיהיו רגעים רבים יותר של רוח שטות – יעלה בידי הרוב לגבור על מעט רגעים של פיכחון. כך נוצר מצב של "רשעים מלאים חרטות". כי אע"פ שישנן חרטות רבות – אין בהן כוח לגבור על השיגעון שהשתרש באדם.

אולם כשאדם משקיע מחשבה איך לא להיכשל מעיקרא, הוא בונה בעצמו יותר ויותר את ההכרה שהוא אינו רוצה בחטא, שזה הרצון האמיתי שלו – ולא כפיית רצונו. יש יותר ויותר רגעים של ישוב הדעת, של צלילות מחשבתית, והאדם מתחיל לחזור לעצמו ולהתפכח מרוח השטות שבערה בו. יש בידו יותר תשובות כשהיא שבה ומתעוררת בתוכו.