שבוע לאחר שהצטרף למשרדו של האב, אמר בגאווה עו"ד צעיר לאביו: "הצלחתי לסגור תיק שהיה פתוח במשך עשרים שנה."

השיב לו האב: "אם היית קצת יותר חכם, יכולת גם אתה להתפרנס עוד עשרים שנה מהתיק הזה…"

כבר זמן מה אני מוצא את עצמי דורש בצעדים, ומוצא שאני מקשר בין החוויות וההתפתחות הרוחנית שלי לבין חודשי השנה. אני לא חושב שמה שאכתוב עכשיו הוא תורה מסיני, אבל הוא מלווה אותי ועוזר לי בחודשים האחרונים.

בחודש אב האחרון עלה לי שחודש אב למעשה מקביל לצעד הראשון. נכון שבדרך כלל כאשר לומדים על חורבן המקדש באזור תשעה באב מתעסקים בעיקר בהנגשת החוסר, ומרבים לדבר על מה אין לנו, מדוע בית המקדש עוד לא נבנה וכדו'.

אבל במקור צריך לזכור שתשעה באב הוא יום של אבילות. יום שבו אנחנו מכירים בכך שאין לנו מה לעשות. שאנחנו חסרי אונים מול החורבן. שכל כמה שנדבר על הדברים שצריך לעשות ולהשתפר בהם, הרי שאנחנו חסרי אונים מול ההסתר פניו של ה'.

אני זוכר שמלפני כמה שנים חורבן הבית קדח בי כמו חור שחור. אני זוכר את עצמי לפני כמה שנים נופל על בירכי ערב תשעה באב למרגלות הר הבית. קורע את בגדיי וצורח מכאב.

והשנה עדיין כאב לי, אבל הרגשתי שיש לי כלים לקבל בענווה ויראה את העובדה שיש לה' פנים כואבות, וגם אם אני לא יודע אני מאמין שהם לטובה. זה בעצם המושג של אבילות. משהו נשבר במציאות, אין לו תחליף, המציאות שבורה. אבל יש לו נחמה.

אני מרגיש שהצעד הראשון מלמד אותי לקבל את השבר של המציאות. כי גם אם אני לא מבין, ואולי אף אחד לא יכול להבין. אני מאמין שה' מנחה את הסיפור לטובה.

וכאן אני מוצא את הזיקה לצעד השני. הרב החלב"ן מביא בספרו שחסידים אומרים ש"אב" זה בעצם ראשי תיבות של "בא אלול". באלול אני מאמין שה' מתקרב אליי. שה' הוא גם אבי. אבא שלי והוא רוצה איתי קשר.

למרות השבר, למרות שלא מגיע לי, למרות שאולי כואב לי למה הוא ברא אותי ככה (ואולי לא אבין לעולם למה). אני מוכן להיפתח, אני רוצה להיפתח להאמין שאתה אוהב אותי. להיפתח לכך שיש מי שיכול לעזור לי או אפילו פשוט רוצה להתקרב אליי. רק להיום. עזור לי לפקוח את העיניים.

עברתי כמה גלגולים עם הרק להיום הזה, מקווה שהסיכום הזה יהיה לי לתועלת.

הנושא הזה של רק להיום, מהיום הראשון לא התחבר לי. מה רק להיום? וכי אין מחר? לא צריך פרנסה כדי לחתן ילדים? איפה המינימום אחריות לעתיד? על מי אני עובד שיש רק את היום? האם זו אמונה כמו של אברך כולל שמתאבד על ההיום? ממית עצמו באהלה של תורה?

הסבירו לי, שרק להיום מתייחס לסקטור הריגשי. וצריך להבדיל בין הפרקטיקה לרגשות. בכל מה שקשור לתוכנית מעשית או טכנית, כמובן שצריך השתדלות ותכנון. אבל בכל הנוגע לרגשות, אסור להעמיס יותר מהיום. אז בכל הקשור למה שאני מרגיש אני מכיל רק את היום.

עדיין אני לא מתחבר. לי אין בעיה עם עומס יתר, לא מרגיש קושי להרגיש את המאבק הזה ליתר שנות חיי. זה עבורי אתגר. למה אני חייב להצטמצם? אני חושב גם על מחר. רק להיום לא נברא עבורי. לא צריך את התרגיל הפסיכולוגי הזה.

פתאום הבנתי שרק להיום מבטא משהו נוסף מעבר לקטע רגשי, כשאני חושב על העבר והעתיד, אני בעצם מחפש סטטוס, הגדרה כוללת שתגדיר אותי, למשל אם אני נקי הרבה ימים אקרא לזה שאני בהחלמה, וההסתכלות על כלל הימים תכתיר אותי בתואר הנקי. ואם נפלתי הרבה, אומר שאני מוכתר בתואר הנופל. אלו נסיונות לתת שם תואר למצב בו אני נמצא.

רק להיום כופר בהגדרות המצב. רק להיום מביע שלא איכפת לי מה כתוב לי בכותרת, אני ראש קטן, פועל, עובד כאן ועכשיו על מה שצריך. כמו שהפיליפיני לא סופר כמה ימים הוא מועסק ויועסק, רק יודע שהוא צריך עכשיו לנקות את המטבח! כך אני רק להיום צריך לעבוד וזהו. לא מענין אותי כעובד ה' מה התרחש ומה יתרחש.

אחרי שיחה השבוע עם חבר, התחדד לי לב העניין. התברר לי למה אני בורח מ'רק להיום'. אני תמיד עסוק בהשקפות, בתיאוריות, פילוסופיות, ובשיטות חיים. הידע והתכנון של העתיד נוסכים בי הרגשה שהכל בשליטה, הכל מסתדר כמו התוכנית האידיאלית. נוח לי להתרפק על תקוות העתיד או על הצלחות העבר. הבעיה שלי היא עם ההיום.

אני עצלן. שלעפער. אין לי כח לבצע את המטלות היום. אל תעשה מחר מה שאפשר לעשות מחרתיים... אני מתחמק מההיום.

באה התוכנית הגאונית שלנו ואומרת לי, שכח מהאידיאלים, ומהשיבוץ העצמי בצד הטוב, זרוק את תוכניות העתיד עזוב את האתמול. התמקד בתוכנית פעולה מעשית רלוונטית להרגע, מה אני עושה היום, עכשיו. איך אני שומר על נקיות כאן ועכשיו? מה צריך להספיק להיום? ההתמקדות הזו בפרקטיקה וזניחת התיאוריות הורגת אותי... או אולי מחלימה אותי...

אז כמובן שמותר לתכנן פרנסה ולחתן ילדים. אך התוכנית תשאל אותי מה אתה מתכוון לעשות היום בנידון? מהו הצעד המעשי לחוליה של היום בשרשרת החיים?!

ברור שאני רוצה להיות נקי כל חיי בעתיד. ברור שצר לי אם לא הייתי נקי כל חיי בעבר. אך התוכנית אומרת לי, עזוב את הגעגועים לסטטוס נקי, הפס. להתעסק ברצונותיך להיות נקי, והתחל להתעסק ברצונותיו של אלוקים שתעבוד אותו עם תוכנית מעשית כאן ועכשיו.

כשאני אומר היום, רק להיום! הכוונה היא, תכל'ס מה עושים עכשיו?!

לפעמים ילד עושה משהו רע, ואז הוא הולך ויושב בשקט בחדר בלי להגיד כלום לאף אחד. כשאמא באה ושואלת מה קרה – הוא יושב בצד, בין המיטה לקיר. היא מדברת אליו – הוא מוריד את הראש ולא עונה. לפעמים הוא גם צועק, ולפעמים אפילו מרביץ.

למה? לכאורה הוא מקבל את כל מה שיכל לקוות לו – לא רק שאמא לא כועסת, היא אפילו באה ושואלת מה קרה, ואפשר להגיד ולבקש סליחה וגמרנו! אבל הבושה עמוקה מדי, איך יכולתי לעשות דבר כזה? וגם אם אמא מוכנה לסלוח, אני לא מוכן לסלוח על הפגיעה הזו בתדמיתי ובדמותי. וככל שהחטא הוא באמת חמור יותר, מחריפה הפגיעה.

תחושת הבושה מעצימה את הפגם ונותנת לו כוח גדול פי כמה וכמה מזה שיש לו באמת, וכך מובילה המודעות העצמית הגאה דווקא להתחמקות שפלה, ולהמשך התבוססות בבוץ החטא. זה כל-כך חמור, כבד, קודר ונורא שאני לא יכול לקחת את זה על הכתפיים שלי.