צפה בוידאו קצר של שתי דקות על הדרך להגיע לאמונה וביטחון למרות כשלונות וקשיים.

לצפיה בוידאו לחץ כאן

"מה מעשיך כאן?" שאל הנסיך הקטן בראותו כי השיכור יושב לו דומם.
"אני שותה" השיב השיכור קדורנית.
"ולמה הינך שותה?" הוסיף הנסיך הקטן לשאול.
"אני שותה כדי לשכוח" ענה השיכור.
"מה לשכוח?" שאל הנסיך הקטן כי נכמרו רחמיו על השיכור.
"לשכוח חרפתי" הודה השיכור והרכין ראשו.
"וחרפתך מהי?" חקרו הנסיך הקטן שביקש לעזור לו.
"חרפת השתיה!" הפטיר השיכור ונשתתק כליל.

הנסיך הקטן פנה והלך לו... וליבו נבוך מאד.  "אכן מוזרים המבוגרים... מוזרים מאד...".

לא תמיד, אבל הרבה פעמים זה הסיפור שלי, בפרט בנפילה שאחרי הנפילה. נפלתי ואני מרגיש כל כך רע, עד שהדבר היחיד שאני יודע שיכול להשכיח ממני את הכאב והאכזבה זה נפילה נוספת. האם יש בכך היגיון? ודאי שלא, אבל כמו השיכור - זה מה שאני מכיר. הדרך היחידה להשכיח את חרפת השתיה היא על ידי שתיה נוספת, ועד שלא אמצא דרך התמודדות אחרת, אחזור לנפילות פעם אחר פעם, ולא רק שהכאב של הנפילות לא ילמד אותי את הלקח אלא להיפך - הכאב עצמו יהיה זה שידחוף אותי ליפול פעם נוספת!

אז אם אני רוצה להפסיק אני חייב למצוא דרך להתמודד עם עצמי בלי לפנות לדפוס המוכר שלי שרק מזין את עצמו ללא הפסקה. חלק חשוב מאוד בתהליך הוא קבלה עצמית, כי חרפת השתיה של השיכור היא לא רק כשהוא שותה אלא גם כשהוא מפוכח, וגם אצלי ההיסטוריה האישית שלי גורמת לי את חרפת התאווה. לכן קבלה היא המפתח, כי קבלה פירושה לקבל את העבר שלי בלי לנסות לשנות אותו, ובמקום זה לנסות לשנות את ההווה. קבלה היא גם לקבל את העתיד ולדעת שאף אחד לא יכול להבטיח לי חיים בלי נפילות, אבל מה שחשוב לי זה לחיות את הרגע הזה, את היום הזה, ולהיות נקי ומפוכח.

בהבטחות של הצעד התשיעי כתוב "לא נתחרט על העבר ולא נרצה לסגור עליו את הדלת". זה נשמע כמו דבר מוזר, למה שלא נתחרט על העבר? הרי ברור שאף אחד לא מתגאה בנפילות שלו. אבל למעשה הקבלה הזאת של העבר כפי שהוא, היא אבן דרך בתהליך של ההחלמה. כל זמן שאני מנסה לברוח מהעבר, הבריחה הזאת מובילה אותי להמשיך לעשות את מה שאני לא רוצה לעשות - ליפול פעם נוספת. אם אני מבין שאת העבר לא אוכל לשנות, אני מנסה ללמוד מהעבר במקום לנסות לשנות אותו.

אלוקים נתן לכל אחד התמודדות, ולי הוא נתן את ההתמודדות עם התאווה. ההיסטוריה שלי יכולה להיות מנוע לצמיחה, או דחיפה לכישלון - תלוי בדרך שבה אני משתמש בה. אם אני מקבל את העבר, אני יכול להשתמש בזה בהווה כדי לא לחזור לשם, ולעומת זאת אם אני מסרב לקבל את העבר ומנסה לברוח ממנו, זה עלול להחזיר אותי לחרפתי.

​וכפי שאמר הנסיך הקטן: אכן מוזרים המבוגרים... מוזרים מאד...

כל מי שנמצא בהחלמה תקופה קצרה מבין שהחלמה מהתמכרות עוסקת בעיקר בשינוי של דרך חיים, ומעט מאוד בכל מה שקשור באופן ישיר לתאווה עצמה. זאת הסיבה שבגללה מתוך 12 הצעדים, רק הצעד הראשון עוסק בהתמכרות, וכל שאר הצעדים עוסקים בשינוי גישה - לעבור מדרך חיים המבוססת על רצון עצמי, לדרך חיים רוחנית. כאשר השינוי הזה אכן מתרחש - ההחלמה מההתמכרות עצמה נעשית בדרך ממילא, בלי צורך להתעסק עם התאווה.

זאת הסיבה שבגללה כל כך הרבה מהשיתופים בקבוצות הם סביב פגמי אופי ואירועים שונים בחיים של המשתתפים, וכל כך מעט עוסקים בנפילות, מעידות וכן הלאה. קבוצות טובות מתאפיינות בכך שהחברים בהם משתפים על עשיית הצעדים ועל השינוי שהם חווים בחיים, וכך הם מעבירים את המסר לחברים חדשים ומעניקים תקוה לכך שיכול להיות אחרת.

כל ההקדמה הזאת נכתבה רק כדי להסביר לחבר החדש מה הקשר בין מה שאני הולך לכתוב כעת לענין שלשמו התכנסנו כאן. או במילים אחרות - למה בפורום למתמודדים עם התאווה מופיעים שיתופים של חברים על מה שקרה להם עם הבוס בעבודה או עם המוכר בקניון. אז כן, ההחלמה מהתמכרות לתאווה טמונה בדרך שבה אנחנו חיים את החיים שלנו ומתמודדים עם פגמי האופי שלנו.

בשבוע שעבר קיבלתי אימייל דחוף מהבוס שלי שהוא רוצה לפגוש אותי בהקדם. ברגע שקיבלתי את המייל, ידעתי מה הוא רוצה, כיון שמספר ימים קודם לכן, עשיתי משהו שלא הייתי צריך לעשות בעבודה, וכעת הגיע זמן התשלום על כך... ברגעים הראשונים נלחצתי מאוד, ואז נזכרתי שבעצם יש אלוקים שמנהל את הענינים, ואני צריך לראות רק לעשות את מה שבאפשרותי, ולהשאיר לו את התוצאה. חשבתי מעט על הדברים ואז התקשרתי לספונסר כדי להתכונן. ביחד עברנו על מה שהיה, והסכמתי שזאת הזדמנות לבצע את הצעד העשירי שמציע שכאשר אנחנו טועים - נודה בכך מיד.

נכנסתי לפגישה עם הבוס, וכצפוי הוא שפך עליי את זעמו. מה שלא היה צפוי הוא עוצמת הכעס שלו. נתתי לו לומר את כל הטענות שלו בלי להפריע לו, ואז הפתעתי אותו כשאמרתי בקצרה: "אתה צודק במאה אחוז. טעיתי במה שעשיתי. לא הייתי צריך לעשות את זה, וכמובן שלא אחזור על כך בעתיד". באותו רגע הוא היה נראה כמו בלון שהוציאו לו את האויר. בבירור הוא לא ציפה לתגובה כזאת, אלא לכך שאני אתווכח איתו עד כמה אני צודק, ואז תהיה לו הזדמנות להמשיך בהתקפה.

כשסיימתי להודות בטעות, עמדה לי על הלשון המילה "אבל", שאחריה הייתי מסביר למה למרות שטעיתי, היו לי סיבות הגיוניות לעשות מה שעשיתי, אבל נשכתי את השפתיים ושתקתי. ידעתי מהנסיון שלומר "טעיתי אבל" זה כמו לומר "לא טעיתי". אז שתקתי, והבוס החליף דיסק. הוא קיבל את ההתנצלות שלי, ורק רצה להיות בטוח שאני מבין את ההשלכות ומסכים שהדבר לא יחזור על עצמו (מה שהיה ברור מאליו בשלב הזה של השיחה). ככה הפכה מלחמת העולם השלישית לועידת השלום האזורית, ויצאתי מהפגישה עם הרגשה טובה, ובלי הזדמנות לטינות, עצבים ופחדים.

אני רק מקווה שגם באירועים אחרים אצליח לומר "טעיתי" בלי "אבל", למשל בויכוחים עם אשתי...

ייאוש ובדידות הן שתי מחלות נפש מרכזיות שהן תוצאה ישירה של החטא, הכוח המניע את התהליך הידוע של "עבירה גוררת עבירה". קודם כל מגיע הייאוש. בחסידות מוסבר שהייאוש הוא ארס הנחש, כלי הנשק העיקרי שלו במלחמה נגדנו. לא החטא הוא העיקר – אלא הייאוש שבעקבותיו. הנחש הוא יצר הרע בכלל, והוא אבי הטומאה הזו בפרט (גם בפסיכולוגיה המודרנית הוא מסמל את העניין הזה). למלחמה עם הנחש יש חוק אלוקי: "הוא ישופך ראש, ואתה תשופנו עקב". על "ואתה תשופנו עקב" מסבירים בחסידות שכמו בגשמיות כך ברוחניות – הנחש מכיש את האדם דווקא בסוף. לא מה שפיתה אותו לעשות הוא העיקר – אלא דווקא מה שקורה בעקבות החטא.