מורה: "כשאני הייתי בגילך, ידעתי את השמות של כל הנשיאים ושל כל ראשי הממשלה!"

תלמיד: "בטח שידעת, כשאתה היית בגילי היו רק שני נשיאים וראשי ממשלה…"

טוב, ברור שזה לא בדיוק אותו דבר, ואי אפשר להשוות איזה הרגל מגונה להתמכרות אמיתית, אבל בכל זאת - יש כמה דברים שעדיין מקבילים בין הפסקת העישון לבין הפסקת השימוש בתאווה.

אבל לפני הדברים הדומים - רגע על הדברים השונים. עיקר השוני הוא בעצם היכולת להפסיק, שזה כמובן נגזר מהצורך אותו ממלא העישון או התאווה. העישון יכול למלא צורך של בריחה קלה, הרגשת היי חלשה ואולי קצת מעבר לכך, ואילו התאווה מילאה עבורי צורך אמיתי, כי היא החליפה הרבה מהמנגנונים הבסיסיים שלי. לכן, כדי להפסיק לעשן כל מה שהייתי צריך זה החלטה חזקה ואולי עוד כמה כלי עזר פשוטים, אבל כשניסיתי את אותם דברים על התאווה - זה היה כמובן חסר סיכוי ותועלת, ואני צריך תכנית הרבה יותר מאסיבית כדי להחלים.

עישנתי די הרבה שנים, לא משהו מטורף אבל המינון גבר מפעם לפעם והיה ברור שזה כבר לא סתם איזה עישון קליל. בתחילה זה היה "תן לי ואין לי", אבל אחר כך זה הפך לקניית חפיסה רק בימים "מאוד לחוצים", ואז קניה גם בימים רגילים, ובקיצור - הכיוון היה ברור. ובכל זאת, בכל הזמן הזה לא באמת ניסיתי להפסיק. היו לי הפוגות קלות, אבל לא יותר מזה, ובודאי לא נסיון של הליכה על כל הקופה.

רק כאשר הגעתי למצב בו באמת לא רציתי יותר לעשן, אז ורק אז - הפסקתי לעשן. לא "ניסיתי להפסיק לעשן" אלא ממש "הפסקתי". אם הפעם הזאת היתה מגיעה אחרי שורת כשלונות קודמים - ספק רב אם היא היתה אפקטיבית למרות שבשלב זה באמת רציתי להפסיק. מה שעזר לי היתה העובדה שיכולתי להאמין בכך כיון שלא היתה לי היסטוריה של חוסר הצלחמה.

את הנושא הזה ראיתי כתוב באחת החוברות של תכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות למין. לא להתחיל את התכנית לפני שאנחנו באמת רוצים להפסיק, כיון שנסיון מוקדם מידי לא רק שלא מועיל אלא גם עלול להפריע לנו בעתיד כאשר באמת נהיה מוכנים להפסיק. חברים שהגיעו מרוסקים לתכנית והיו מוכנים לעשות הכל, היו בסיכוי הרבה יותר טוב להחלים, מאשר חברים שהגיעו כשהם עדיין מתנדנדים ולא בטוחים שהם מוכנים לוותר. אם כואב לי אבל אני עדיין לא מוכן לוותר על התאווה, עדיין לא מוכן לעשות הכל - כדאי שאלך כעת ואחזור כשאהיה מוכן.

זה המסר הכי חשוב שלקחתי מהפסקת העישון, והוא נכון בנושא הזה כמו שהוא נכון בהמון דברים אחרים. אין טעם "לנסות" כאשר בתוך הראש אני מראש יודע שאפסיק באמצע הדרך. במקרה שכזה - עדיף לא להתחיל מאשר להתחיל ולהפסיק. זה אולי נשמע כואב כי זה אומר שחבר שעדיין לא מוכן להפסיק לגמרי ייאלץ להמשיך לסבול כדי שיוכל להתחיל להחלים, אבל זאת המציאות ועדיף לדעת אותה מאשר להתעלם ממנה.

אחת ההפתעות הגדולות שהיו לי כאשר היתה כאשר הבנתי שהתאווה היא לא הבעיה אלא הפיתרון, ובעצם אני משתמש בתאווה כדי לפתור הרבה דברים אחרים שלא יכולתי לפתור בשום אופן אחר. הסתבר שיש לי בעיות להתמודד עם החיים (למרות שלא יכולתי להעלות את זה על דעתי כי זה לא היה נראה ככה בכלל), והתאווה היא פיתרון מצוין המספק בריחה מושלמת. כל הבעיה מתחילה כאשר המחיר של הפיתרון יותר גבוה מהתוצאה שהוא נותן, וכאשר המאזן הופך לשלילי - אני בבעיה.

אז הכאב הביא אותי להחלמה ודי מהר התחברתי לענין הזה של פגמי אופי, צורך בבריחה, ריקנות וכן הלאה. מאז אני שומע את הנושא הזה כל יום והוא הפך לחלק מחיי. היום ברור לי שטינה היא רעל עבורי, כיון שאם אני מתמלא בטינות (או פחדים או צורך בשליטה או כל פגם אופי אחר), אני בעצם סולל את הדרך לנפילה, כיון שהרגשות השליליים האלו ימלאו אותי בריקנות שלא אוכל לעמוד בה ולבסוף לא תהיה לי אפשרות אלא להשתמש בסם הטוב והישן שישכיח ממני את הכל - ולעזאזל הכאב והמחיר של הנפילה.

בנוסף לכך הבנתי שיש גם מימד פיזי להתמכרות שהוא מה שמכונה האלרגיה לתאווה, וזה בעצם התגובה הלא-נורמלית כאשר אני מתחיל ללגום תאווה. בעוד אדם רגיל מסוגל להשתמש במעט תאווה ולהמשיך הלאה בחיים כרגיל, אצלי זה אחרת. אם אתן לעצמי ללגום אפילו מבט אחד - זה יביא אותי בוודאות לנפילה. מה עושים עם האלרגיה? מה שעושים עם כל אלרגיה: נמנעים לחלוטין מהדבר שאליו אני אלרגי. בדיוק כפי שאדם שאלרגי לבוטנים יימנע מאכילת בוטנים, כך אדם שאלרגי לתאווה יימנע מצריכת תאווה.

הבעיה היא כמובן שאני לא יכול להימנע, כי יש לי אובססיה בלתי נשלטת לצרוך תאווה - בשונה מהאדם שאלרגי לבוטנים שהוא יכול בקלות להימנע מכל אכילה של בוטנים. אבל אם האובססיה היא רק הפן הנפשי (הבריחה וחוסר ההתמודדות עם החיים), אז משהו לא מסתדר בכל העסק הזה. אם אני פשוט סובל מבעיה של טינות ופחדים או של פגמי אופי אחרים, למה אני צריך את תכנית הצעדים ולא יכול פשוט ללכת לפסיכולוג? הרי בדיוק לשם כך יש אנשי מקצוע, כדי לעזור לאנשים שיש להם בעיות נפשיות, לפתור אותם כדי לחיות חיים נורמליים יותר.

ברור שמשהו כאן חסר. אם הבעיה שלי היתה רק בעלת שני מרכיבים - הפיזי והנפשי - לא היה צורך בכל העסק הזה של צעדים וכניעה וכן הלאה. מה שחסר בתיאור הזה הוא הפן הרוחני, ולמרבה הצער אני מרגיש שגם בינינו, בין החברים שעובדים לפי שיטת 12 הצעדים, אנחנו מזניחים מאוד את הצד הזה, ומתמקדים ברוב הזמן בפן הנפשי, קצת בפן הפיזי, וכמעט בכלל לא בפן הרוחני.

אבל בספר הגדול (ספר הבסיס לכל תכנית 12 הצעדים) נכתב שלא הספיק לנו כאשר אמרו לנו שאיננו יכולים להתמודד עם החיים, וגם בחוות הדעת של הרופא הוא מספר על אנשים שנפלו למרות שלא היתה להם כל סיבה לברוח. כל תיאור של המכור שמשמיט את אחד משלושת הצדדים של המחלה הוא בעייתי וסופו שיביא אותנו לנפילה. מי שלא יודע במה הוא חולה - גם לא יודע איך להחלים. אם אנחנו רוצים להחלים, כדאי שנזכור טוב שפגמי האופי, הבריחה וחוסר היכולת להתמודד עם החיים הם רק צד אחד של הבעיה. בנוסף לכך יש לנו את האלרגיה הפיזית לתאווה, ובנוסף לכך יש לנו את הניתוק הרוחני, שהוא בעצם הגורם לכל הבעיות שלנו.

יתירה מכך, בספר הגדול נכתב שאנחנו מבססים את הפיתרון שלנו על המישור הרוחני, מה שאומר שכל הפעולות שאנחנו עושים בתכנית הם לא פעולות פסיכולוגיות כדי שנוכל לפתור את הבעיות שלנו (ושוב: אם זה היה הענין אז עדיף היה ללכת לפסיכולוג במקום לעשות את זה עם ספונסר חסר נסיון). אנחנו רוצים להיפטר מפגמי האופי שלנו ולכפר בפני מי שפגענו בו לא רק כדי שלא נצטרך להמשיך לברוח כל החיים, אלא כיון שאלו הם פעולות רוחניות מהשורה הראשונה המחברות אותנו עם הכח העליון שלנו.

הרבה פעמים קשה לאדם להתנתק מהרע מחמת עצם ידיעתו כמה הוא שייך לרע. ועל זה עצתו היא שיעשה עצמו כבריה חדשה, ועכ"פ בדמיונו יעשה עצמו כאילו שאינו מכיר כלום מהרע, ואז יוכל לנתק עצמו לגמרי מכל השייכות מהרע. וזהו כמש"כ רבינו יונה בתחילת יסוד התשובה שיעשה עצמו כאילו בו ביום נולד ואין בידו לא זכות ולא חובה וזה היום תחילת מעשיו וכו' ע"ש.