ילד אחד מתלונן בבוקר: "אמא כואב לי, אני לא יכול ללכת לבית הספר."

שואלת האם המודאגת: "איפה כואב לך?"

משיב לה הילד: "בבית הספר…"

זהו עוד אחד מהקונפליקטים (בעיניי לפחות) של ההחלמה. מצד אחד - כל הידע הזה לא יעזור לי כלום, מצד שני - בלעדיו אני לא עושה שום דבר. אז מצד אחד אני צריך לשנן שוב ושוב את כל מה שאני יודע על הכאב של המחלה ועל השחרור של ההחלמה, ומצד שני זה יכול להיות מסוכן כיון שאם אשתכנע יותר מידי - אני עלול לחשוב שבאמת אני לא רוצה לחזור לתאווה ואין יותר סיכוי שאהיה טיפש כל כך כדי ליפול.

המציאות היא כמובן ששום ידע, גם לא הידע הנכון, לא יכולים לעזור לי כדי להישאר נקי. גם כאשר אני מבין מצוין בדיוק מה יהיו ההשלכות של נפילה ועד כמה נורא יהיה המצב שלי, וגם כאשר אני מבין שהסיכוי היחיד שלי לחיים שפויים הוא להישאר נקי - זה לא יעזור כאשר אני עומד מול התאווה. הדברים האלו הם לא תיאוריה שעליה ניתן לדון באקדמיה, מדובר בנסיון היחיד שיש לי מהחיים שלי עצמי. לא מעניין אותי אם הפסיכולוגים חושבים שאני יכול להפסיק או לא, אותי מעניינות העובדות, וההיסטוריה שלי מוכיחה שגם כאשר היה לי רק מה להפסיד מנפילה ורק מה להרוויח מלהישאר נקי - נפלתי.

הבית שלי עמד לפני פירוק והחיים שלי היו בדרך אל לעזאזל, אבל לא היה שום דבר שבכוחי לעשות כדי למנוע את זה. רציתי בכל מאודי (הו, כמה שרציתי) לא ליפול, כיון שידעתי היטב את המשמעות של הנפילה, אבל כשזה הגיע - זה היה חזק ממני. לכן, עבורי הצעד הראשון בו אני מודה בחוסר אונים מול התאווה, הוא לא איזה טריק או משהו שאני צריך להסכים עם שיטה מסויימת בפסיכולוגיה, אלא המציאות הממש פשוטה של החיים שלי.

אז כעת, ידע לא יעזור לי, אבל בכל זאת בלי ידע בכלל - לא נראה שאעשה שום פעולות נכונות. אולי בעצם הרעיון הוא שהידע לא עוזר לי מול התאווה אבל כן עוזר לי להתקדם בהחלמה? יכול להיות שזה הסבר הגיוני.

הידע שאני מנסה לדחוף לראש שלי בזמן האחרון שוב ושוב הוא שהתאווה לא תפתור לי שום דבר. למשל אתמול היה לי יום קשה בבית, ופתאום - ממש משום מקום - שמעתי ציפור קטנה שנכנסה לתוך הראש שלי והתחילה ללחוש לי (בשקט בשקט) שאיזה סיבוב בגהינום יכול להיות דבר מצוין. וכעת נניח שאני מאמין לראש החולה שלי (שמסוגל להוכיח לי כל דבר עקום ומוזר, ולהפוך אותו לדבר הגיוני וישר), מה יהיה הלאה? אני הולך לעשות איזה סיבוב על התאווה, חוזר ומרגיש הכי רע שיכול להיות בעולם. לא רק שהיום לא השתפר אלא הוא הפך ליום שחור. האם יש תחום אחד בחיי שהתאווה תהפוך אותו לטוב יותר? נניח הקשר עם אשתי, היחס שלי לילדים, ההסתכלות על העולם, מצב הרוח שלי או חשבון הבנק שלי? כלום, אף אחד מהם לא ישתפר בגלל נפילה.

אבל הציפור הזאת לא מפסיקה. טוב, זה הרגע כמובן להודות בחוסר אונים ולפנות לכח גדול ממני שיחזיר אותי לשפיות דעתי (כי ללא ספק המחשבות האלו הן חוסר שפיות גמור). כאשר ברור לי שאני חסר כח - אפנה למי שיש לו כח. מי יתן ואמצא אותו היום.

חבר שאל בפורום:

שלום חברים, אני אסיר תודה על התכנית, הצעדים, הספונסר והקבוצות. כבר יותר מחודש אני עם צעד שלישי ("החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו"), מבין ולא מבין... מה באמת אני צריך לחשוב.

מרגיש שאני לא עושה את זה כמו שצריך. הצעד כמו שהבנתי בנוי על אמונה בדרגה גבוהה. אשמח לעצה מעשית.

חבר ותיק מגיב:

הספונסר שלי לימד אותי שאני אף פעם לא תקוע היכן שנראה לי שאני תקוע. "השקל" לא נמצא מתחת לפנס.. המחלה שלי ערמומית ומבלבלת, ואחד הדברים שהיא גורמת לי לעשות זה לחפש את הפיתרון במקום הלא נכון.. ככה היא משאיר אותי שלה.. (בדיוק כמו שהלכתי לחפש את ההרגשה הטובה בערימות הזבל..). אני צריך ללכת קצת אחורנית כדי להתבונן בצורה נכונה יותר במציאות שלי..

כך גם בצעדים. כדי לשחרר 'תקיעות' אני צריך לחזור צעד אחד אחורה. במקרה שלך נראה שכדאי לך לחזור לצעד שתיים.. וביתר ספיציפיות, הייתי מנסה לבחון שוב את נושא האמונה.. כמה אתה מאמין שתוכל לחזור לשפיות.. שים לב, שנקודת המוצא היא, שאדם מאמין יפעל בהתאם לאמונתו (אם אני מאמין שבשעה מסויימת בפינת הרחוב יגיע נדיב וייחלק סכום כסף משמעותי לכל מי שיהיה שם, אהיה שם).

כמה מילים ביחס לאמונה עצמה. להאמין שה' יעשה בשבילי עכשיו את כל מה שכל כך ביקשתי ממנו במשך שנים שנים רבות היה אחד האתגרים הגדולים שלי כמכור שומר מצוות. באופן אישי מערכת היחסים שלי עם בורא עולם היתה דבר בעייתי מאוד. פחדתי ממנו, היו לי עליו טרוניות קשות, וכמעט שלא תיקשרנו.. כשהבנתי (בצעד הראשון) שאין לי ברירה, שאם אני רוצה להיות נקי אני חייב אותו, החלטתי להשקיע ביחסים איתו. אז גם הייתי צריך לקבל את ההחלטה המשמעותית ביותר בנוגע ליחסי איתו - אני מתמקד בהנהגות האוהבות והנעימות שלו כלפי ילדיו. היה לי ברור שבכדי להתקרב אליו עליי להניח להנהגות הדין והעונש.

התעכבתי על הנקודה הזו גם בתגובה הזו כי היא קריטית בעיניי. כמכור שרוצה לחיות אחרת הייתי צריך להגיע להבנה שלא סביר שאהיה מוכן להפקיד את עצמי בידיי מי שאינני סומך עליו שיעשה למעני טוב.. גם אם אני ממילא נתון בידיו, איך אוכל לשחרר את אשליית השליטה בחיי ולמסור אותה למי שאני מפחד ממנו ועוין אותו.. התובנה הזו היתה המפתח לשינוי בגישה ההכרחי לצעד השלישי.

הצעה מעשית: נסה למצוא עם הספונסר שלך (במידה ויש לך, ואם אין לך כדאי לך שיהיה לך, מורכב מאו לעשות את זה לבד), את הדרך המתאימה לך לתקשר עם הכוח העליון שלך באופן ישיר ואוהב.

כך אמר הגרי"א וויינטרויב זצוק"ל לאחד שתינה בפניו את צערו בענינים אלו: "אין לך מושג כמה שכר מקבל האדם על כל רגע ורגע של מלחמה עם היצר אף על פי שבסוף נתגבר עליו יצרו ונכשל". וזה כעין מה שכתב החפץ חיים זצ"ל לגבי 'אנו עמלים והם עמלים' שהם אין להם אלא לפי התוצאות ואין שום הבדל כמה עמל הושקע בדבר, אבל אנו מקבלים שכר על כל נקודה של עמל, בלי שום מבט על התוצאות.