כפיים לי. חודש נקיות, איזה כיף! מחלים דגול שכמוני... אה, מותר לי עכשיו קצת פייסבוק, הרי יש לי כבר 100 חברים מהתכנית ואני הולך ל4-5 קבוצות בשבוע בנוסף לקבוצות הטלפוניות אז בטח אדע להתקשר כשארגיש חסר אונים...

טוב ההמשך ידוע לגימה ראשונה שהובילה לרמת נפילות מזעזע וכואב.

אחזור להתחלה כדי להבין את עוצמת ההכחשה.

מה קיבלתי בחודש נקיות? חוויתי אושר מדהים נתינה עצומה בבית ולחבריי, הערכה מאישתי יציאה ואומץ לשנות לעבודה חדשה, טיול מקסים עם חברים מלא בנתינה, המון עזרה לזולת שיפור בערך העצמי ועוד המון טוב והמון חוויות רוחניות קטנות וגדולות שהמכנה המשותף לכולם הינו חיבור ונוכחות.

פתאום כשהמחלה המבלבלת הערמומית ורבת העוצמה הופיעה והתפרצה דרך תחושת השליטה המרמה... הופיעו מחדש הריכוז העצמי האדישות הנוראה שמתבטא בזה שהילד שלי בוכה שיחליפו לו ואני בכלל לא שומע כן, כן, פיזית לא שומע כי אני עסוק בטלפון באינסטגרם בחיפוש אחרי הפנטזיה הבאה שתמלא אותי... ללא הצלחה.

אז אני מתחיל מחדש לרצות להישאר בהפסקה, מבין שזה גדול עליי ואני צריך עזרה, מבין שאני לא יכול להרשות לעצמי לשחק עם התאווה, שמה שהיא צריכה זה רק רגע אחד שבו אני חושב שאני יודע שאני בשליטה...

רק הוא בכוחו יכול מתפלל למצוא אותו עכשיו, אחרת אמות.

החלטנו למסור את רצוננו וחיינו להשגחת אלוהים כפי שאנו מבינים אותו. (צעד 3)

למסור את חיי ורצוני להשגחת אלוהים, זה לא פחות מהסבת מקצוע בשבילי. העסק אצלי עבד די ברור, אני אומר לאלוהים מה אני רוצה שהוא יעשה בשבילי. מה אני רוצה ממנו. איך בדיוק אני רוצה שחיי יראו.

כשדברים הלכו כרצוני זה היה הוכחה לכך שהוא עושה כרצוני, וכשדברים הלכו פחות טוב מבחינתי, זה כבר כי כנראה הוא כועס עלי ולכן הוא לא 'זורם' איתי. משהו כמו כשאני לא נותן לבן שלי משהו אז הוא עושה פוזות ולא רוצה ללכת לישון וכדו'.

כעת, כשאני צריך להחליט למסור לו את רצוני וחיי. שזה אומר שמהיום אני עושה את רצונו יתברך ולא הוא עושה את 'רצוני יתברך'. זה אמור להיות לי מאוד קשה לקבל החלטה דרמטית שכזו. אחרי הכל זה הרבה יותר מהסבת מקצוע, זה העובד שלי שנהיה מעביד שלי.

אלא שבמבחן הכי קטן לעסק הזה שנקרא חיי הציון שהתקבל הוא: נכשל!! נכשל פעם אחר פעם. התנהגתי כמו ילד שיושב בקומה השנייה של אוטובוס קומתיים מעל הנהג ומסובב את ידיו כאילו מסובב את ההגה ולוחץ על הדוושה. כשהנהג נסע לכיוון שאני סובבתי זה היה הוכחה בשבילי מי 'באמת' הנהג, כשהוא פנה לכיוון הנגדי כעסתי וחשתי מלא בטינה.

לקח לי זמן להבין את זה אבל כהיום הבנתי שאני הילד מהקומה השניה עם ההגה דמה, ומי שבאמת מנהיג ומנהל את הנסיעה זה אלוקים שבשמיים. כמה קשה אמור להיות לי להחליט ללכת לבוס שלי ולמסור לו את ניהול העסק שהוא בין כל מנהל? קשה, רק אם אני חושב שאני מנהל או לא בטוח שהוא המנהל. ברגע שברור לי שאני בעצם לא שייך בכלל לשדרת הניהול, הרבה יותר קל לי להחליט למסור לו את רצוני ואת חיי שהוא בין כל מנהל - אם אני רוצה או לא.

ההבדל בין הקבלה לאי הקבלה היא הכעסים, טינות, פחדים, בדידות ודאגות שאני יסחוב איתי כל חיי. קל לכתוב, עוד יותר קל להגיד. לבצע זה המשימה היום יומית. שעה שעה, במה שנראה לי טוב ובמה שנראה לי פחות.

אלי, אני מעמיד עצמי לרשותך, לבנות אותי ולעשות עמי ככל שתחפוץ. שחרר אותי מכבליי כדי שאוכל להיטיב למלא את רצונך. הסר מעלי את הקשיים שלי, כדי שהניצחון שלי עליהם יהווה עדות לאלו שאעזור להם, לכוחך לאהבתך ודרך חייך. מי ייתן ואעשה את רצונך תמיד.

כתב הסטייפלר זצ"ל (קריינא דאיגרתא תחילת ח"א יב – טו) לגבי עוון הברית, שחז"ל הרבו להזהיר על ענין זה באזהרות חמורות כיון שרצו לעצור בעד החוטא שידע את חומר הענין, אבל צריך גם לידע גודל שבח הנזהר בזה, שאע"פ שנכשל כמה פעמים מ"מ אם לעומת זה הרבה פעמים מנצח ומתגבר על תאוותו אז באותו פעם הרי הוא ממשיך אור הקדושה על עצמו ועל העולמות באופן קדוש מאד מאד וכו' ואין לשער גודל רוממות קדושת זה האדם הכובש תאוותו בזמן תוקפו וכו'. והכלל, אדם שיש לו מלחמת היצר ופעמים מנצח ופעמים נכשל ר"ל, הרי כמו שהחטא נורא ואיום, לעומתו [ע"י שמנצח הרבה פעמים] זכותו הוא נורא ואיום מאד ויזכה עי"ז לתקן את מה שפגם וכו', עכ"ד.