צפו בוידאו של חצי שעה, בו מסביר הרב יואל ראטה כיצד לדבר עם נערים וילדים על הנושא החשוב של שמירת גופם מפני אנשים אחרים. לצפיה בוידאו לחץ כאן

מרצה בכיר אמריקאי הרצה פעם בפני ישראלים ואמריקאים, הוא טען שיש הבדל ומשותף בין ישראל לארה"ב:

בישראל 90% חכמים ו10%טיפשים. בארה"ב 10% חכמים ו 90% טיפשים.

המשותף הוא שבשתי המדינות "המיעוט שולט"

רבים מאיתנו ואני (הייתי) בתוכם, משוכנעים שבורא עולם שונא אותנו, ברא אותנו מכורים כדי שנסבול, יצר לעצמו שעשוע בדמותנו האומללה כדי שיוכל להתענג מאנחותינו, לא פעם ראינו אותו ברוחנו, מחכך ידיים בהנאה מכל כאפה שנוחתת עלינו, ממש 'חוגג' מכישלוננו, האמנו באמת שהוא עסוק ראשו ורובו בתכנון המלכודת שתסגור עלינו סופית, בשל יחסים מתוחים איתו, לא השכלנו לייצר עימו שום שיח, ישנם שהגדילו וברגעים קשים במיוחד התריסו כלפיו במילים קשות.

מפרשת השבוע נראה שאין חדש תחת השמש, לא המצאנו כלום, שנות דור לפנינו היו שהאמינו בשנאתו, באמת. ללא קשר למה שעשה בעבורם. את הפוסט הזה אכתוב באהבה, של בן לאביו, שנשא את בנו והוכיח לו אהבתו. רק כי הוא בנו.

- - - - -

שנתיים פלוס של ניסים גלויים לא הספיקו, מה שעושה מי שלא אוהב עבור מי שהוא לא אוהב... ובכל זאת, הם עדיין לא היו בטוחים באהבה, ההפך, משוכנעים שזו שנאה. שסוף סוף נחשפה התוכנית האלוקית לחיסולם. הבורא נתן למצרים מכות? משנאה. הוציא אותם ממצרים? משנאה. קרע להם את הים, משנאה. נתן להם תורה, משנאה. הוריד להם מן, כל יום, ליד פתח האוהל, מ... נכון, צדקתם, משנאה. של בניו, של ישראל...

ניצח בעבורם את עמלק, המתיק להם מים, הוליך אותם עם 'מזגן' צמוד – ענני הכבוד, יישר להם את פני השטח וסלל עבורם דרך נוחה עם 'המכבש' האדיר - עמוד הענן, הניס מהם חיות טורפות, העלים מעיניהם נחשים כקורות, עקרבים כקשתות, הגיז להם שליו, והכל משנאה. הוא הולך להכניס אותם לארץ כי הוא שונא אותם. הבטיח להם כל כך הרבה, עשה ועשה, ללא גבול כדי להחטיף להם. פלא, זה מה שהיה להם בראש?

רש"י מסביר שכן, פשוט - זה מה שהיה להם בלב. "והוא אוהב אתכם, אבל אתם שנאתם אותו" – מה דליבך על רחמך, מה דליביה עלך... מה שבליבך על חברך, זה מה שיש בליבו עליך. ככה זה, כשאתה שונא אתה בטוח ששונאים אותך. הם היו משוכנעים שהבורא שונא אותם כי הם שנאו... אותו. למה? איך הראש יכול כל כך להתעקם?

הספורנו מספק תשובה לתמיהה הגדולה, מדוע הם חשבו שהם שנואים - "על מה שעבדנו עבודה זרה במצרים". אשמה (מוכר?) אבל באותה העת מעורר שאלה גדולה לא פחות, וכי על פחד מעונש, חרטה על חטא נורא כעבודה זרה, ולמעשה רצון לתשובה מגיע עונש נורא שכזה? ארבעים שנה באמצע שום מקום, מניעת כל הטוב המובטח מדור שלם? הרב דסלר זצ"ל (ח"ב עמ' 46) מסביר שכן, לתוך תהליך התשובה הגדול שלהם השתרבב חסרון ביטחון בבורא – "כי חזק הוא ממנו"... התיקון היחיד יתבצע באמצעות בכיה לדורות.

המלבי"ם שופך עוד אור על המתרחש במוחם של אנשי דור המדבר – היה ברור להם שיציאת מצרים במהותה נועדה ח"ו להשמדת ישראל, מופרך? חכו להסבר 'ההגיוני' הבא: המצרים לא הסכימו להשמידם. למה? כי הם לא רצו להפסיד עבדים... הוציא היוצר את ישראל ממקום בו היו מוגנים, לידי האמורי שהיה מוכן להורגם...

- - - - -

טוב, אז אנחנו לא הראשונים. יופי. 'הם' באמת לא ראו את המציאות, ים סוף מצרים מן באר עמוד ענן, וכו', הפרשנות שלהם היתה נוראה. אבל אני, אצלי? מה, אכלתי מן לאחרונה? תגיד מה טוב? רק רע יש לי ממנו. הוא הרס אותי. בכח הוא מחזיק אותי פה חי... תאווה תאווה. ועוד תאווה, כספים בנקים מכולת הוצאה לפועל. כבר לא רוצה לפתוח יותר מכתבים מהדואר, מי יודע מה עוד הוא מכין לי. וזה עוד לפני שהגעתי להתעללותו בי עם השליחים הנאמנים שלו, אשתי הילדים חמותי....

אח, צרות.

עכשיו אתה מבין למה ברור לי שהוא שונא אותי?!

בכיה לדורות.

הילד פסע במסדרון הארוך. תר במבט נואש אחר עזרה, כשהוא הולך בצעדים מהוססים נופל וקם מכסה את הנקודה האדומה שבמצחו, מתבייש שמא איש יראה את הנקודה האדומה. וכך הוא הולך לו במסדרון החיוור, פותח דלתות בודק האם יש מישהו שיכול להוציא לו את הנקודה האדומה. נכנס הוא לחדרים עם אנשי הנקודות הכחולות, הירוקות, החומות והורודות. אולם איש לא הצליח להוציא לו את הנקודה האדומה המוזרה שבמצחו. חלק מהאנשים צחקו ובזו לו כשראו את הנקודה האדומה.

לאט לאט הנקודה החלה לתת את אותותיה בגופו הקטן והחלש. הילד החל למעוד במהלכו במסדרון, עיניו תועות אחר עזרה אך אין. כפות ידיו הקטנות מסתירות בבושה את הנקודה שבמצחו שמא ירמסו את כבודו למראה האדום המוזר והשונה. הלך הילד הלך ונפל.

דמעות זולגות מעיניו ואין הוא מוכן להושיט ידיו בבקשת עזרה לאנשים שבמסדרון, שלא יראו אותו בחולשתו האיומה ואת הנקודה האדומה. נופל וקם, זוחל במעלה המסדרון שלא נגמר. הדרך הכואבת ואור התאורה הלבן והקר, צורב בעיניו הקטנות.

לפתע נופל הוא נפילה חזקה, היישר לתוך דלת שהייתה פתוחה עבורו זמן רב. נכנס בחוזקה מבעד לדלת הפתוחה, מביט סביב, יציבתו מתנדנדת קלות בעקבות הנפילה. דם שותת ממרפקיו. רואה הוא עוד ילדים כמוהו עם נקודות אדומות, מסתכלים עליו בחצי חיוך ובעיניים סקרניות. סוקרים את פצעיו ואת הצלקות שלו ומשווים אותם לאלה שלהם.

"שלום לך חבר יקר, רוצה להצטרף אלינו?"

"מי אתם, מה אתם עושים פה?" שאל הילד בנוקשות מסוימת. ממאן להבין, כי הוא כבר עמוק בתוך החדר, מוקף בחברים עם נקודות אדומות שרק רוצים לעזור לו.

ביד נחושה, אחד הילדים הושיט לו את ידו ואמר לו: "שלום מכנים אותי פה פפאיה האם אתה רוצה שנעזור לך להחלים?".

הילד הוריד אט אט את היד המכסה את הנקודה האדומה. ולחץ חלושות את היד המושטת לשלום.

הילדים הגדולים אמרו לו: "עכשיו רק תראה לכולם שיש לך נקודה אדומה, תבין שהיא חלק ממך ונעזור לך להבריא.

אומנם הילד סירב, בעקשות של מבוכה ובושה סירב הוא להראות לכולם את הנקודה- חולשתו החזקה ביותר לאורך השנים. אט אט חיבקו אותו החברים והתקבצו במעגל צפוף סביבו, משדרים חום ואהבה. חייכו אליו חיוך מבין ואמרו לו כי יקח לו זמן אבל בסוף הוא יפנים. ואכן הוא הפנים, ואט אט הוא פוסע עימם בדרך להחלמה. יד ביד צעד אחר צעד. כשעיניו זולגות דמעות, כשהוא מבין שהנקודה האדומה תישאר לנצח על מצחו, אבל יחד עם המשפחה החדשה אותה הוא מצא. יכול הוא כעת להתקדם למקום טוב יותר במעלה המסדרון, ללא פציעות וכאבים נוספים. יתרה מזאת, חברים ותיקים הבטיחו לו, כי לאחר זמן חלק מן הצלקות יגלידו וכי הפצעים יתרפאו.

וכך הוא הולך, הילד עם הנקודה האדומה, הולך הוא במעלה המסדרון. עיניו רטובות מכאב על המציאות שנכפתה עליו, אך יש בהן ברק של תקווה. צופות הן, צופות העיניים הלאה אל המשך המסדרון ובמבטן הן אומרות, מבטן של העיניים אומר הכל: יש תקווה!

חברים יקרים,

אתם מוזמנים להשתתף בקבוצת הערב הטלפונית מידי ערב בימים ראשון עד חמישי בשעה אחת עשרה בלילה. הקבוצה מיועדת לחברים המשתתפים כבר בקבוצות חיות או משתתפים כבר תקופה משמעותית בקבוצה הטלפונית של הצהריים (הקבוצה לא מיועדת לחברים חדשים המעוניינים להתחיל את תכנית הצעדים - עבורם קיימת הקבוצה הטלפונית של הצהריים).

הקבוצה מתקיימת בקוד סגור אותו ניתן לקבל אצל המזכירים בקבוצות החיות וכן אצל חברים ותיקים בקבוצה הטלפונית ובפורום, או באימייל help@gye.org.il