כל מי שמתמודד עם התמכרות וגמילה מכיר היטב את המושג "קבלה" ואת חשיבותו כצעד ראשון ופורץ דרך לקראת החלמה. בלי קבלת ההתמכרות אין החלמה, ובלי קבלת החיים כולם כפי שהם - אין החלמה. בסוף הספר הגדול (ספר הבסיס לגמילה בשיטת 12 הצעדים) ישנו סיפור מאוד חזק בנושא ההתמכרות והקבלה, הנקרא "רופא, אלכוהוליסט מתמכר", או תחת הכותרת המדוייקת יותר בספר בגירסא האנגלית: "קבלה היתה התשובה". חלקים מתוך הסיפור הזה נקראים לעתים קרובות בקבוצות של הצעדים, בעיקר את הקטע הבא:

וקבלה היא התשובה לכל הבעיות שלי כיום. כשאני מוטרד, זה מכיוון שאני מוצא איזה שהוא אדם, מקום, דבר, או מצב - איזו שהיא עובדה של חיי - שאינם מקובלים עלי, ואיני יכול למצוא שלווה עד שלא אקבל את האדם הזה, המקום הזה, הדבר או המצב כמשהו שצריך להיות בדיוק כך ברגע זה. שום דבר, באופן מוחלט שום דבר, אינו קורה בעולמו של אלוהים בטעות. עד שלא קבלתי את האלכוהוליזם שלי לא יכולתי להשאר מפוכח, לא אוכל להיות מאושר אלא אם כן אקבל את החיים בדיוק בתנאים שלהם. אני צריך להתרכז לא כל כך על מה שצריך להשתנות בעולם, כמו על מה צריך להשתנות בי ובעמדות שלי.

אז מהי קבלה ומה השלב הבא אחרי שאני מקבל את ההתמכרות שלי או כל מצב אחר בחיים? שמעתי על כך משפט יפה מחבר וותיק בקבוצה שלי: "אני לא יכול לעשות שום דבר בנידון. אז מה אני עושה בנידון?". הרעיון הוא פשוט, כיון שרק כאשר אני מקבל את העובדה שאני חולה ואני לא יכול לעשות שום דבר בנוגע לכך, אז יש סיכוי שאלך לרופא לטפל בבעיה שלי.

בקבוצות של AA (אלכוהוליסטים אנונימיים) הם תימצתו את זה ל AAA שהם: Awareness Acceptance Action - מודעות, קבלה, פעולה.

נאמר שאדם קם בבוקר תקופה ארוכה עם כאב ראש, אבל הוא לא ממש שם לב לכך בגלל כל מיני סיבות כאלו ואחרות, די ברור שהוא לא יעשה שום דבר כדי לטפל בבעיה שלו. לכן השלב הראשון בטיפול בכל בעיה הוא המודעות. ראשית כל עליי לדעת שאני סובל ממשהו. אבל הידיעה הזאת לא מספיקה כיון שיתכן שאני יודע שכואב לי הראש אבל לא מוכן לקבל את העובדה הזאת. אני חושב שזה לא מתאים, שלא יאהבו אותי, שיפטרו אותי מהעבודה וכן הלאה, אז למרות שאני מודע לכאב, אני לא מקבל את הדברים וממשיך להתעלם. רק אם אני מקבל את המצב כפי שהוא ויודע שאין לי שום דבר שאני יכול לעשות בקשר לכך, זה ידחוף אותי לפעולה לטפל בכך. כאשר האדם יודע שכואב לו הראש והוא מקבל את המצב (למרות אי הנעימות והחששות וכן הלאה), הוא יפנה לקבלת עזרה ויטפל בבעיה שלו.

זה בדיוק ככה בנוגע להתמכרות, ובאותו אופן בנוגע לכל דבר אחר בחיים. שנים לא ידעתי שיש לי בעיה. חשבתי שאני כמו כולם (יש מישהו שלא אוהב מין?) או פשוט התכחשתי לכך שיש לי בעיה (אני נקי כבר יום ורבע אז בטוח זה מאחריי). גם כאשר נהייתי מודע לבעיה (כיון שכבר לא יכולתי להתכחש לכך), עדיין לא עשיתי דבר בנושא כיון שלא קיבלתי את זה. מה לי ולהתמכרות, ומה לי ולהתמכרות למין? אבל כאשר קיבלתי את העובדה שאני מכור, אז - ורק אז - יכולתי להמשיך הלאה לשלב האחרון שהוא שלב העשיה.

רק מכיון שאני מקבל את העובדה שאני מכור כדבר שלא ניתן לשינוי, זה נותן לי סיכוי לעשות את הפעולות הנכונות ולהפסיק להשתמש בתאווה באופן פעיל. נכון, לעולם לא אחזור להיות אדם רגיל אלא אהיה מכור לנצח, אבל זה לא אומר שאני צריך ליפול היום. אם אני מודע לבעיה ומקבל אותה - אני יכול גם לפעול ולעשות כדי לשנות את המצב כעת.

"קבלה היא המפתח ליחסים שלי עם אלוקים. אני לעולם לא יושב בחוסר מעש וממתין לאלוקים שיאמר לי מה עליי לעשות. במקום זאת אני עושה את מה שאני יכול לעשות, ואת התוצאות מכך אני משאיר עבורו. מה שלא תהיה התוצאה - זהו רצון ה' עבורי" (הספר הגדול).

אני יושב עכשיו מול המחשב. לקראת סוף היום. מלא. גדוש. עמוס. מתפוצץ מעוצמת הרגשות שמפעמים בי. לא משהו מעניין במיוחד. ענייני עבודה. ככה אני. לוקח ללב גם את זה.

אני לבד. הילדים ישנים. אשתי יצאה לפחות לשעה. וואו. ואם הייתי חוזר אחורה, לפני שנה וכמה חודשים, אני מניח שהייתי ברגע זה בשימוש פעיל. צופה בפורנוגרפיה. מפוחד וחסר אונים. פוזל תוך כדי לדלת של הילדים להשגיח. צופה וכועס. צופה ושונא. צופה ומלקה. את עצמי. חסר אונים. ומסיים. ומכחיש. ובורח לכלים לסידורים לשינה לאן שרק אפשר.

ואגב, זה עבד - העומס הרגשי היה כל פעם נעלם בענן ההתרגשות והתאווה. ובסוף, הכורח בהכחשה היה שוטף הכל למטה, לנבכי הנפש - את קשיי החיים, את הכאבים, את מעגל הציפיות והאכזבות, את תחושת הבוגדנות, את הכעס על הקב"ה ואת השנאה העצמית, הבריחות ושימוש. אך ההכחשות לא מעלימות שום דבר, רק מצרפות הכל לגוש השחור ההולך ותופח שם למטה.

ורק להיום, אני לא פועל באותם דפוסים. אני נוכח. אני מתמודד. אני פונה לשמיים. אני מתייעץ. אני מוותר על הציפיות. רק להיום, היה לי יום קשה מאוד. ורק להיום, אני ממשיך הלאה, לקלח את הילד, לשטוף כלים. ראבאק, אפילו ישבתי כמה דקות על עבודה אקדמאית ארורה. רק על זה אני יכול לכתוב פה פוסט שלם. מדהים. ולהמשיך לחוש את עוצמת היום. להמשיך. ולקבל את זה. אולי טעיתי היום. אולי יצאתי טמבל בעיני כמה אנשים. אולי סיכנתי את עתידי הכלכלי. אולי גם הועלתי לכמה אנשים. ואולי לא.

וראבאק, אני מרגיש את זה פה בחזה. באמצע. עומס גדול. לחץ. זה לא עוזב אותי! לא רגיל לפיזיות הזאת של הרגשות שלי. ובסדר. אני לא רץ לאיזה סם שישקיט את זה לרגע. לפורנו למשחק מחשב לדחוף לאפה לקרוא חדשות באובססיביות כמו זומבי ולנאום נאומים צדקניים בראש.

אני מקבל את זה. ככה ה' רוצה שיראה היום שלי. יאללה לכלים לניירת למשימות הכתיבה לכל הקטנות שגם מהם מורכבים החיים שלי. ה' גרם לי לבחור בחיים האלה. באיך שהם נראים. בכל פרט מהם. סומך עליו. שיוביל. כי החיים האלה לא שלי.

איזה טוב ה'. תודה.

לאחר שיצא לדרכו, ילך ברחוב בצורה מהירה כמו אדם עסוק עם יעד ומטרה, ולא כמו תייר. וכמש"כ הרמב"ם שהאדם ניכר מתוך מתוך הליכתו אם חכם הוא או טיפש. צורת ההליכה זו ימנע ממנו חלק גדול מהמכשולים, כי ההליכה האיטית גורמת באופן טבעי שעיניו ומחשבותיו ישוטטו בכל הארץ, אבל כשהולך בזריזות נמצאת מחשבתו מרוכזת בדבר הילוכו ולא יפגע בדברים שיכולים למשוך את ראייתו.