הזוגיות שלי בשלב הנפילות:

חטאתי עוויתי ופשעתי, עשיתי מעשים שלא ייעשו, אני מרגיש חלש ופגיע, עייף וחסר כח להתמודד עם שום דבר בחיי, לא רק שאין לי רצון או יכולת כרגע לבקש סליחה מהיקרה לי מכל אני גם דורש ממנה, בתוקף לפעמים, הבנה והכלה.

כן, אין מה לעשות יש לך בעל עם בעיות, גם את לא מושלמת, תתמודדי - זה מה ששידרתי לה באופן ישיר או עקיף.

קשה לי להתמודד עם החיים. הפרנסה שאני מביא הביתה נפגעת מאד כתוצאה גם מההתמודדות שלי מול הרגלים בעיתיים, אני לא נותן לך יחס מספיק כמו שראוי לך, שלא לדבר על הכבוד וההערכה שאת ראויה להן, אין לי סבלנות לעזור לך במטלות הבית, כשאני שוטף כלים פעם בחודש אני מרגיש שיצאתי ידי חובה לכל השיטות.. ועל היחס שלי לילדיי בכלל כואב לי לדבר, קשה לי להקשיב להם ולתת להם חום ואהבה שכל כך חסרו לי כשהייתי ילד ונער, אני זועם עליהם מאד מהר למרות שהבטחתי לעצמי שאני לא אהיה כמו האנשים האלה.. אני רואה אותם פגועים ודומעים וזה דוקר אותי בלב, זה אני שמתנהג אליהם ככה, אבל אני לא מצליח לשנות את זה, וזה גורם לי לעוד יותר תסכול וכעס על עצמי, מה שמגביר את הדחף למצוא הסחות דעת וזמנים שבהם אני עם עצמי, רק שם יש לי שקט ואני מצליח להרגיש שפוי פה בעולם שמתאכזר אליי מכל הכיוונים. הריכוז העצמי שלי לא ידע שובע ובלע כל חלקה טובה בחיי.

כמה שנים קדימה:

בעזרת אבי האוהב ששלח לי החלמה וטיפול אישי שאני עושה עם עצמי, אני מרגיש הרבה יותר רגוע ושלוו בבית ובכלל בחיי, אשתי מאושרת איתי פי כמה, הילדים שמחים איתי רוב הזמן, אני מצליח לחבק אותם ולנחם אותם כמו שתמיד חלמתי שאהיה, אני יותר אופטימי ושמח באופן כללי, החיים שלי השתפרו פלאים, רק להיום.

אבל זה לא הגיע בקלות, אשתי ממש היא לא הבינה אותי כשסיפרתי לה ולא הכילה את מעשיי, ובדיעבד טוב שכך, היא ממש כעסה והייתה כאובה אבל הסכימה לתת לי צ'אנס לתקן, להוכיח את עצמי, לבנות בית נאמן בישראל, ובניין זה לא מקצוע שקל לי לבצע, , הכאב שלה כאב לי מאד, אבל לא סיפרתי בשביל להכאיב לה עוד, סיפרתי בשביל לתקן וזה הבדל של שמיים וארץ, והמטען הכואב הזה שתמיד היה ביננו השתחרר ברובו, ורק היום במבט אחורה על עצמי ומשפחתי אני מודע לגודל ההשפעה שהייתה לתאווה ולשאר הבריחות שלי על חיי האישיים וחיי משפחתי.

מתפלל לאבי האוהב אותי עד בלי די שייתן לי עוד יום אחד, רק להיום, לחיות בעולמו הנפלא ולזכות להודות לו על כל רגע של חיים והחלמה.

הפירוט של מסעי בני ישראל במדבר תמוה. ראשית על חלק גדול מהמקומות דווח בהרחבה בפרשיות קודמות, ובנוסף, ללא מעט מהמקומות שדווחו בפרשתנו אין משמעות מיוחדת. הסברים רבים ישנם: הספורנו כתב כי נכתבו המסעות להודיע זכותם של ישראל בלכתם אחרי ה' בארץ לא זרועה. גם הרמב"ן אומר שפירוט סדר הנסיעות נועד להראות את מעלתם של ישראל - עשו הכל על פי רצון ה', על אף שהמקום בו חנו לא מצא חן בעיניהם. גם אם היו חונים במקום אחד זמן מועט, או שכבר פרקו את כל מטלטליהם והיו צריכים לנסוע, "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו".

אליבא דרש"י כתיבת המסעות באה לפרסם חסדיו של הבורא שלא טלטל את ישראל כל ארבעים שנה. שכל שלושים ושמונה השנים מחטא המרגלים לא נסעו ישראל אלא כ' מסעות - גם בעת הדין יש רחמים. בהמשך דבריו רש"י מביא הסבר נוסף: "משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפואתו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך...".

המהר"ל מסביר שלמעשה מתאר המדרש את המצבים השונים שישראל חוו במדבר: פעמים שהיו ישראל בנחת ובשלוה - 'ישננו'. ופעמים שהיו ישראל שרויים בצער כאשר חסרו דבר, וזהו 'הוקרנו'. היו פעמים שנמצאו בסכנה, וחשו כחולה החושש בראשו. כשם שהאב מספר לילדו כמה טורח הגיע לו עד בואו למקום הזה, והודיע לו איך היה מטפל עמו משום אהבתו אליו, כך ה' יתברך היה מטפל בעם ישראל באהבתו אליהם. ובשביל כך יזכרו ישראל הטובות שעשה להם, ויעבדו אותו בכל לב". כלומר, פירוט המסעות בא להראות את האהבה הגדולה של הקב"ה לישראל.

לרמב"ם במורה נבוכים (ג'. נ'. להלן תמצות הדברים, כדאי לראות בפנים) מהלך אחר השופך אור נוסף על הצורך החיוני בתיאור מפורט: לכל סיפור בתורה יש תועלת הכרחית: לא רק בכדי לאמת שאף הוא - "הסיפור" - מפינות התורה, ואו "בשביל לתקון מעשה מן המעשים, עד שלא יהיה בין בני אדם עוול וחמס". אלא למנות ולפרט בכדי שנלמד ממנו גם כיצד להתנהג. לדוגמא כאן, במסעות. אחת לאחת הן פורטו בכדי שניתן יהא להראות לדורות שלא חוו את הנס הגדול את החסד הרב שנעשה עם דור המדבר במשך ארבעים שנה. לפרסם את קיומו בצורה על טבעית של עם הנצח במקומות שאין בהם יכולת קיום טבעית.

"ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה''. הצורך אליו גדול מאד, מפני שכל המופתים אמתיים - רק למי שראם. אך לעתיד ישוב זכרם ואפשר שיכזבם השומע, וידוע שאי אפשר להיות וגם לא יצוייר שיהיה מופת עומד קיים לדורות לבני אדם כולם". (יהיו שישכחו או שלא יאמינו...) "וממופתי התורה, מן הגדולים שבהם, עמוד ישראל במדבר ארבעים שנה והמצא בו המן בכל יום, והמדבר ההוא כמו שזכר הכתוב: 'נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים', והם מקומות רחוקים מאד מן הישוב, בלתי טבעיים לאדם.

"וכאשר ידע ה' יתעלה שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד, כמו שמפקפקים בשאר הסיפורים, ויחשוב שעמידתם היתה במדבר קרוב מן הישוב שאפשר לאדם לעמוד בו. כאלו המדברות ששוכנים בהם הערביים היום, או שהם מקומות שאפשר לחרוש בהם ולזרוע ולקצור, או להיזון באחד הצמחים אשר היו שם, או שמטבע המן לרדת במקומות ההם תמיד, או שיש במקומות ההם בארות מים. ומפני זה הסיר המחשבות ההם כולם, וחזק עניני אלו המופתים כולם בביאור המסעות ההם, שיראו אותם הבאים וידעו גודל המופת, בעמוד האדם במקומות ההם ארבעים שנה".

- - - - - - -

כמי שמחלתו גורמת לו לפקפוקים גם במה שראה וחווה ככלי ראשון, וכאדם שנוטה לשכוח ולכזב לעצמו במציאות חייו, עלי להקפיד בעניין רשימת אסירותודה עוד יותר מארחים. ברגעים האלו אני משול למי שלא חווה את המופת. כתיבה מפורטת של רוב הטובה שהרעיף עלי, תאפשר לי לזכור את הימים בהם טבעתי במחוזות לא טבעיים. אחרת אני עלול לחזור לארץ נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין בו מים... כן, אל נא תתפלאו, אני מכיר את מצריים... לפני שיצאתי ל(פי) חירות, הייתי "בדפקה". טרם טעמתי "ממתקה", שתיתי מלוא לוּגמַי "ממרה". נקברתי "בקברות התאווה", וחניתי לא מעט "בחרדה". איבדתי את צלם האנוש שבי "בצלמונה". אך היה מי שהעביר אותי "בעברונה" והייטיב עימי ביטבתה". עד שהביאני ל(הר ו) שפר את הרגשתי.

שאזכה למצוא אותו גם היום. אמן.

צריך להוסיף נקודה נחוצה. כי הכלל הוא שמכיון שהשכל והרגש הם שתי מערכות שונות בנפש האדם על כן אי אפשר לקנות קנין רגשי בכח השכל. קנין רגשי ניתן לקנות רק בכח ההרגל. וכגון לענין מדת הסקרנות שהיא מדה רגשית יש צורך לבטלה ע"י כח ההרגל. תפקיד השכל לעורר הרצון ולמצוא תחבולות ולכוון ולהדריך, אבל הקנין חייב להתבצע ע"י הרגל. ועל כן לא די שתופס רק את השכנוע השכלי הנזכר לעיל, אלא עליו להשתמש עם השכנוע למטרה של קניית הרגל. וההרגל נקנה ע"י שהאדם דבוק במטרה לבטל את הסקרנות וממשיך לעבוד באופן עקבי מבלי להתפעל מהכשלונות שנפגש איתם בדרך, וע"י שירגיל עצמו פעם אחרי פעם באופן של "ביטול הסקרנות" בדרך הנ"ל יראה בעליל שינצל מריבוי הכשלונות המצויות.