בן אדם נכנס למסעדה ואומר: "אני רוצה להזמין לארוחת בוקר קפה קר, סלט מלוח מדי, חביתה משומנת מדי ולחם מהשבוע שעבר."

אומר לו המלצר: "אדוני, לא נוכל לתת לך ארוחה כזו!"

שואל אותו האיש: "למה לא, אתמול יכולתם…"

כל מי שמכיר את עולם ההתמכרויות השונות, יודע שהצעד הראשון לגמילה הוא ההודאה בחוסר האונים שלנו, או כפי שניסחו זאת בצעד הראשון של 12 הצעדים: "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה". זאת אבן הפינה, היסוד לכל התהליך. בלי הודאה בחוסר אונים - אין החלמה. בלי שאני מודה בחוסר הסיכוי שלי להתמודד לבד עם התאווה - אני לא מתחיל בכלל את התהליך. רק לאחר שאני מודה לחלוטין בחוסר האונים שלי, אז יש סיכוי שאתחיל לבצע את הצעד השני, והוא האמונה בכך שכח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות דעתו.

בקיצור - חוסר אונים זה אלף בית של החלמה.

אבל האמת היא שאני לא חסר אונים. לא רק שאני לא חסר אונים אלא שלחלוטין העסק הזה בידיים שלי. טוב, כמובן שאני לא טיפש כל כך לחשוב שבגלל שאלוקים נתן לי שנתיים וחצי של נקיון והחלמה אז פתאום נהיה לי כח מול התאווה, לא ולא. מול התאווה אני עדיין חסר אונים בדיוק כפי שהייתי ביום בו התרסקתי על הקרקעית וזעקתי בבקשת עזרה. אם אשכח שאני חסר אונים מול התאווה ואפסיק לעשות את הפעולות שמחברות אותי לאלוקים - ברור לי שנפילה זה לא שאלה של האם אלא של מתי (ואפילו לא כל כך שאלה של מתי אלא יותר של כמה...).

ובכל זאת אני שב וחוזר על כך שאני לא חסר אונים. כי למרות שמול התאווה אני חסר אונים, אבל מול הפעולות של ההחלמה אני לא חסר אונים בכלל. נכון שהם קשות, נכון שלא תמיד זה נחמד, אבל כאן זה בידיים שלי. להשתתף בקבוצות, להתייעץ עם הספונסר, להכנע על התאווה, ובעיקר בעיקר לעבוד את הצעדים - אלו הן פעולות שהאחריות עליהן היא שלי באופן בלעדי.

אף אחד לא הבטיח לנו תכנית קלה, ואף אחד גם לא הבטיח לנו שהחיים יהיו הוגנים. אף אחד לא יודע למה אלוקים בחר אדם אחד להיות עשיר ואחד עני, אחד בריא ואחד חולה, אחד נורמלי ואחד מכור לתאווה. אני בודאי לא יודע למה אלוקים בחר אותי להיות חולה, וגם לא מבין למה זכיתי להחלים. אני כן יודע שאלוקים נתן לי אחריות לעשות כל מה שאני יכול כדי להחלים, וכאן הבחירה היא לחלוטין בידיים שלי.

במשך שנים ארוכות התמודדתי עם התאווה בלי שהיה לי סיכוי לנצח. קמתי ונפלתי, קמתי ונפלתי והמשכתי לקום וליפול. בסוף הבנתי שלא משנה כמה חזק אנסה להחזיק מעמד - התוצאה תמיד תהיה נפילה נוספת. הרמתי ידיים ונכנעתי, ואז ביקשתי עזרה - וקיבלתי! העזרה לא היתה שאלוקים לקח ממני את התאווה, אלא שהוא החזיר לי את הבחירה. כעת יש לי בחירה, והיא לא בחירה האם להשתמש בתאווה וליפול או להשתמש בתאווה ולהצליח להישאר נקי. הבחירה היא האם לעשות את הפעולות שיחברו אותי לאלוקים והוא ישמור אותי נקי, או שאתעצל ואשתמש בתירוצים לא לעשות, ואז אחזור אל חוסר האונים מול התאווה.

מול הפעולות, התכנית, הצעדים והעשיה - אני לא חסר אונים. זה בידיים שלי.

קשה לי מאוד עם הטסט לרכב. כל שנה כשמגיע התאריך הזה אני מתחיל לשקשק. מה יהיה? האם אעבור טסט או לא אעבור? ואם לא אעבור, אילו תקלות יהיו שם? וכמה כסף זה יעלה? וכמה אצטרך להתרוצץ כדי לתקן אותן? ובטח המוסכניקים שאפגוש יזהו את הלחץ שלי ויעשו הכול לעבוד עליי ולסחוט אותי. ולא משנה אם אסכים לעשות כדבריהם או לא, בין כך ובין כך אהיה אכול ספקות וחרדות וחרטות שאולי לא עשיתי את הדבר הנכון.

לכן כל שנה אני מנסה למנוע כמה שיותר בעיות מראש, ושם את האוטו במוסך להכנה לטסט, ומבקש שיתקנו כל דבר שאולי יהיה בעייתי. לא שזה עוזר, כשאני מגיע לטסט עצמו אני עדיין מפוחד לגמרי. ובשנים האחרונות באמת מצאו לי הרבה בעיות בטסט למרות כל ההכנה.

אבל השנה אני בתכנית, ואפשר לנגן את הדיסק הזה מחדש. אתמול נזכרתי שיהיה מתאים לי לעשות טסט היום, כי זה משתלב עם דברים אחרים. אבל עדיין לא הכנתי את האוטו. התקשרתי לחבר והתייעצתי אתו: האם זה בסדר לחרוג ממנהגי וללכת ישר לטסט, בלי שום הכנה. הרי ממילא בשנים האחרונות היו לי תיקונים למרות ההכנה, אז מה ההבדל? החבר אישר לי שזה בסדר. במכוניות טרנטה כמו שלי כך עושים כולם...

עברתי בכל זאת במוסך כדי שיתקן בעיה שידעתי שיש לי בבלמים. המוסכניק העיר שהאוטו מלא בוץ מלמטה, ושאולי לא יסכימו במכון להעביר אותו ככה, וידרשו שאעשה שטיפה. אם כי הוא יודע על אנשים במצב דומה שעברו בלי שטיפה. החלטתי לא לשטוף, ונסעתי.

ככל שהתקרבתי למכון הרישוי הלחץ הלך וגאה בי. האמת היא שלא רק הכסף והזמן מפחידים אותי. זה האוטו שלי, הגבריות שלי. אם לא עברתי טסט סימן שאני פגום. ויותר מזה: הרי אלוקים יכול לעשות בלי שום בעיה שאעבור, נכון? אז אם לא אעבור סימן שהוא לא אוהב אותי! סימן שהוא רוצה שאסבול. אני זוכר איך התקלות באוטו היו נושא כבד בבית בילדותי. אבי הקפיד לקנות מכוניות ישנות ולבלות אתן במוסך זמן רב, ולהתלונן על זה בלי סוף. אני לא מכיר דרך אחרת לחיות עם אוטו.

בקיצור, התקשרתי לחבר ושיתפתי אותו בפחדים וברגשות שלי. אמרתי לו שאני מתפלל שאלקים ייתן לי כוח לדמיין שאני פועל פשוט וזוטר בחברה שנותנת שירותי העברת טסטים לבעלי מכוניות. שלא אחשוב שאני עושה טסט לאוטו שלי, אלא שאני מסיע את האוטו שלו, של אלקים, לטסט. זה הרבה יותר רגוע ככה, לא? מקסימום תהיה תקלה, אז לא אצטרך להרגיש רע להגיד לאלקים שיש פה תקלה. הוא בעל הבית, אני רק עובד פה. רגע, אבל מה עם הכסף? אם תהיה תקלה אצטרך לשלם המון כסף! אז התפללתי שאוכל לשלם בכרטיס האשראי של אלקים. אני רק עובד פה. אבל מה עם הזמן שיתבזבז? טוב, זה באמת לא ענייני איך אלקים מנהל את הזמן של העובדים שלו. אם הוא מעדיף שאבלה במוסכים במקום במשימות הרגילות שלי, מי אני שאתווכח? אני רק עובד פה. בקיצור, התפללתי שאלקים יעזור לי להבין שאני בסך הכול עובד עם האוטו שלו שנמצא אצלי, והזמן שלו שנמצא אצלי והכסף שלו שנמצא אצלי. אני מסכים להיות ראש קטן. מסכים לא להרגיש שזו אחריותי, וכל כובד המשקל מונח על כתפיי, ואם יקרה משהו זו אשמתי וחרפתי.

כמובן, הרגשתי נורא מוצלח ובשמַיִם אחרי שיתוף שכזה, והתחלתי לפנטז איך אני עובר את הטסט בלי שום בעיה, לראשונה זה שנים, ומספר לכולם שזה הצליח, ויש דרך להימנע מתקלות באוטו... אבל מהר מאוד הבנתי שאני מפספס את הנקודה. אי אפשר להיכנע "כדי". להיכנע כדי שאלקים יעשה מה שאני רוצה. להיכנע פירושו לוותר לגמרי על הרצונות שלי.

הטסט התחיל גרוע. כלומר הייתי רגוע, והרגשתי בידיים של ה', וזה היה מצוין, אבל כבר בהתחלה מצאו לי בעיה משמעותית, שלא ציפיתי לה. כל שנה אני נערך לקראתה והשנה שכחתי לגמרי. ההמשך היה מפתיע – שום בעיה מהבעיות הרגילות שמוצאים לי כל שנה לא הופיעה. למרות שהשנה היו סיבות טובות מאוד שדווקא הבעיות האלה יצוצו.

המשכתי להיות רגוע, ברוך ה'. חלק מהזמן הייתי פשוט עם חברים על הקו. הסבירו לי שם מה דורש תיקון. הלכתי לתקן את הבעיה הקטנה מבין השתיים, ולידה ראיתי מוסך שמטפל בבעיה המשמעותית והמפחידה. בתחילה חששתי להיכנס לשם. בטח הם מנצלים אנשים כמוני שבאו לעשות טסט ורק רוצים לגמור עם זה. אבל אמרתי: ננסה בכל זאת. המוסכניקים שם התגלו כנחמדים מאוד, מעל ומעבר לרגיל. הסבירו לי בדיוק מה הבעיה (אני אוהב לדעת את הפרטים הקטנים. בכל זאת חולה שליטה), ואיך הם מתכוונים לפתור אותה. עשו לי הנחה, והמחיר לא היה בשמים בכלל. לבסוף המוסכניק בעצמו בא אתי לטסט, לגמרי מיוזמתו, כדי לוודא שמעבירים אותי.

הרגשתי בידיים של אלקים. הרגשתי מחובק. הרגשתי חסד גדול. תודה רבה לך ה' שאתה אתי. שאתה מאפשר לי את הנסים האלה. תודה רבה לך שאתה מראה לי איך אפשר לעבור את אותם מצבים אבל לחוות אותם באופן שונה לחלוטין. חיבור ואמונה במקום פחד. שחרור במקום כיווץ. מבט מעשי מפוכח במקום דמיונות שליליים מנופחים.

אני לא ראוי לזה ה', ואני יודע בוודאות שזה לא ממני. כבר עברתי כמה טסטים בחיים ואני יודע שאני כשלעצמי לא הייתי יכול. אין לי מילים להודות לך. את הטסט האמיתי - להיות מחובר אליך - רק אתה יכול להעביר אותי.

לפני יציאתו מפתח ביתו לרחוב, יכין את עצמו ויסדר מחשבתו. כבישת היצר אחרי שכבר ראה מראה אסור הינו ענין קשה מאד, ועל כן העבודה צריכה להתמקד על בסיס להימנע לכתחילה מלבוא לידי ראייה. לשם כך עליו להרחיק מעצמו את יצר הסקרנות המתלווה אליו בעת יציאתו לרחוב. סקרנות זו היא ראש כל המפריעים וסיבת כל המכשולים ויש צורך לבטלה. והנה נפש האדם חונן בכח שכנוע עצמי. ביד כל אחד ואחד הכוח לשכנע את עצמו, וכך ביכולתו לסדר את מחשבתו.