אנו שמחים להודיע על קבוצה שבועית חדשה נוספת באזור המרכז. הקבוצה תתקיים מידי יום חמישי בשעה שמונה וחצי בערב (במיקום הרגיל של הקבוצה ביום שני), ומתאימה מאוד לחברים חדשים הרוצים להתחיל את התהליך של תוכנית שתיים עשרה הצעדים.

לפרטים והצטרפות אנא פנה באימייל: help@gye.org.il

אחת הסיבות שבגללן אנחנו נמשכים לצפות בפורנו או לאונן היא בגלל שבשעת הפעילות הזאת אנחנו מרגישים תחושה נעימה ואפילו היי - סוג של התעלות. התחושה הזאת מתרחשת כמובן לא רק כאשר אנחנו בפעילות מהסוג הזה אלא גם בהרבה מקרים אחרים כמו למשל ברגע של שמחה כשאנחנו רוקדים בהתלהבות בחתונה של חבר, בהרגשה בסיום מטלה חשובה שעמדנו בה בהצלחה וכן הלאה. מה שמשותף לכל המצבים האלו ולעוד רבים נוספים זאת תחושה טובה, הנאה או התעלות.

כיום ידוע שהתחושה הזאת היא בעצם חומרים כימיים במוח שכאשר הם משתחררים אנחנו מרגישים טוב, וכאשר חסר לנו מהם - אנחנו מרגישים רע. החומר המרכזי שקשור לוויסות של מצבי הרוח שלנו נקרא דופמין, וביחד איתו מספר מצומצם של חומרים נוספים הנקראים "קטכול-אמינים" והם כוללים גם אנדרנלין (אפינפרין) ונוראדרנלין, המתקשרים מתקשר להרבה מצבים ואפילו הפרעות נפש. למשל דיכאון נגרם ממחסור בחלק מהחומרים האלו, ואילו כל הסמים האסורים שגורמים הרגשת התעלות הם כאלו המגבירים את כמות הדופמין במוח.

במצב רגיל אנחנו נהנים מהרבה דברים בחיים, מה שגורם לשחרור הדופמין במוח ולהרגשה הטובה שבאה בעקבותיו, אבל לעומת המצבים הנורמליים הללו, כאשר אדם משתמש בסמים הוא גורם להצפה של דופמין, דהיינו שחרור של כמות עצומה של דופמין שהיא לא טבעית, מה שגורם לתחושת היי לא טבעית, אבל גם לבעיות חמורות של התמכרות וסכנה חמורה לבריאות הגוף והנפש.

צפיה בפורנוגרפיה דומה במובנים רבים לשימוש בסמים, כיון שגם הפורנו גורם להצפה של דופמין. הסיבות לכך הן בגלל שכמות התמונות והסרטים שאנחנו יכולים לראות בזמן קצר, ביחד עם העובדה שמדובר בחומרים מאוד חזקים ומפורשים, וכן המסלול הקצר שבין העיניים לבין המוח, גורמים לצפייה בפורנו להיות במידה רבה שוות ערך לשימוש בסמים. כאשר אדם מתחיל להשתמש בסמים הוא נהנה מהצפת הדופמין, אבל כשהוא רוצה להפסיק קשה לו מאוד כיון שהמוח מצפה לשחרור הזה ולהרגשת ההתעלות שמגיעה איתם.

לכן, כאשר אנחנו רוצים להפסיק את ההתנהגות שלנו, אחת הבעיות שאנחנו ניצבים בפניה היא מציאת תחליף לפורנו, משהו שייתן לנו את מנת הדופמין שאליה התרגלנו, אך לא בפעילות בעייתית ומסוכנת, אלא דווקא פעילות חיובית ובריאה. הפעילות הכי מתאימה לכך היא פעילות גופנית בעצימות גבוהה, כיון שכאשר אנחנו עושים התעמלות ומפעילים את הגוף, מתרחש במוח שלנו תהליך דומה של שחרור כמות נכבדה של דופמין, מה שגורם לנו הרגשה טובה, אותה הרגשה שאנחנו תמיד מרגישים בסיום ההתעמלות. מחקרים רבים במעבדות מחקר שונות שבו והוכיחו כי התעמלות של שלוש פעמים בשבוע במשך חצי שעה ומעלה, מסייעים לבריאות הגוף והנפש, והם יעילים במקרים של דיכאון, חרדה וגמילה מהתמכרויות.

עיקר הבעיה היא שהפורנו וההתעמלות הם במידה מסוימת שני הפכים: לפני ההתעמלות קשה לנו להתחיל, אבל אחריה אנחנו מרגישים נהדר, ואילו לפני הפורנו אנחנו מאוד רוצים לצפות, אבל אחרי הנפילה מרגישים נורא. לכן זה לא קל להחליף את ההרגל שלנו ולהתחיל לעשות התעמלות, אבל בגלל החשיבות הגדולה, לא כדאי לוותר על כך. כדאי מאוד לקבוע ימים ושעות מראש, ולהתחיל את הפעילות הפיזית אפילו אם היא בעצימות נמוכה (למשל הליכה במקום ריצה), ולאט לאט להגביר את הקצב והרמה כדי להגיע למצב בו אנחנו מקבלים את התחליף של הדופמין ונהנים מהשינוי שעברנו.

למה יש כל כך הרבה אנשים דתיים וחרדים שמתמודדים עם הבעיה הזאת שהם לא מצליחים להפסיק את השימוש בתאווה? האם לא היה אמור להיות לנו הרבה יותר קל, כיון שאנחנו יודעים את הבעיה ובאמת רוצים להפסיק? תשובה אחת תהיה שיש יותר חילוניים שיש להם בעיה, אבל הם לא רואים את זה בתור בעיה. זאת כנראה תשובה נכונה, אבל אולי היא לא כל הסיפור, ואולי דוקא בגלל שאנחנו רוצים כל כך להפסיק - זה מה שגורם לנו באופן פרדוקסלי את הבעיה שבגללה אנחנו לא מצליחים.

בואו נראה הפרעה דומה לשלנו מתחום האוכל. ישנן שני סוגים של בעיות, אחת נקראת אנורקסיה והשניה בולימיה. ההבדל ביניהם הוא בעיקר בתוצאה. גם באנורקסיה וגם בבולימיה יש רצון חזק מאוד לא לאכול ולהיות רזים, אבל באנרוקסיה הרצון "מצליח" ובבולימיה לא. המצב של מי שסובל מבולימיה דומה מאוד למצב שלנו כיון שיש רצון לא לאכול אבל ללא הצלחה, ויש מעגלים לא נגמרים של "נפילה" שלאחריהם הרגשה רעה והבטחה של "לעולם לא עוד", ניסיון להימנע מאוכל והחזקת מעמד עד הנפילה הבאה - וכך הלאה והלאה.

הנה מתי זה הופך להיות מעניין: שתי ההפרעות פוגעות בעיקר בנשים אך אנורקסיה היא מחלה שמוכרת בכל העולם, והשוני ממקום למקום ומתרבות לתרבות הוא רק הסיבה לרצון להיות רזה, כאשר בעולם המערבי זה כמובן אידיאל היופי ובמקומות אחרים זה סיבות אחרות. לעומת זאת הבולימיה מוכרת אך ורק במקומות שאליהם הגיעה תרבות המערב עם אידיאל היופי (הנשי) של רזון. ישנו תיעוד של מקומות בהם לא היה אף מקרה של בולימיה עד שבני המקום נחשפו לתרבות המערבית וביחד עם האידיאלים הגיעה גם ההפרעה של בולימיה.

כיצד אישה הופכת לבולימית? החוקרים סבורים שזה מתרחש כאשר הרצון להיות רזה לא מצליח, והנפילה גוררת רגשות קשים שמביאים לסחרור בלתי נגמר. ככל שהרצון להיות רזה גדול יותר, כך האכזבה כתוצאה מחוסר הצלחה כואב יותר, ואז מופיעים רגשות של אשמה ובושה, ואלו לא רק שלא עוזרים לפעם הבאה להצליח יותר להתאפק מול הרצון לאכול, אלא גורמים לאכילה רגשית מופרזת יותר, שמביאה לרגשות קשים יותר...

זה נראה מוזר אבל למעשה יוצא שאנשים שלא נחשפו לאידיאל של רזון ולא ניסו להיאבק עם עצמם, אכלו פחות מאלו שניסו בכל כוחם להמנע מאכילה ככל האפשר.

אם "נתרגם" את זה למצב שלנו, מסתבר שדוקא בגלל האידיאל של חיי קדושה וטהרה, אז כל שימוש בתאווה הפך להיות כמובן כואב הרבה יותר מאשר אצל מי שזה לא הפריע לו אף פעם ולא אכפת לו. הבעיה היא שהכאב הזה לא גרם לנו להשתמש בתאווה פחות אלא דוקא יותר. הסיבה היא כפי שראינו בגלל שהנפילה מגיעה עם הרבה רגשות של אשמה ובושה שאין לנו דרך להתמודד איתם אלא רק באמצעות נפילה נוספת (שכמובן לא פותרת כלום ורק מגבירה את העוצמה של הרגשות השליליים).

הפיתרון הוא ללמוד להתמודד עם הרגשות האלו, ולהבין שלמרות שנראה שהם חיוביים ועוזרים לנו להמנע מנפילה, האמת היא שהם דלק שמניע את הנפילה הבאה. לכן, במקום להרגיש בושה ואשמה, אנחנו משתפים חברים אחרים שנמצאים באותו מצב, והקבלה שלהם אותנו כפי שאנחנו גורמת לנו להרגיש פחות את הרגשות האלו, וזה סולל את הדרך להחלמה ונקיות.

וכתב החינוך שחז"ל תקנו הרבה הרחקות להרחיק את האדם מן העבירה, "אבל כלל הדבר הוא שלא יעשה האדם שום דבר בעולם המביאו להרהור הנשים לא במעשה ולא בדיבור ולא שום רמז וכו' ואין באפשר להגיד פרטי הענינים וכו' ולכן הזכירו חז"ל מהם קצת, ובשאר יזהר כל אחד ואחד לשמור עצמו לפי מה שימצא את גופו, כי ה' יראה ללבב", ועוד ממשיך שם בדברים נלהבים "ואתה בני הזהר על זה מאד ואל יבטיחך יצרך ואם אלף ערבים יתן לך וכו', לפי שענין זה קשה מאד ויצר הרע חזק בו, על כן צריך כל אדם להרבות בשמירה" עכ"ל.