צפה בוידאו קצר מאת הרב ד"ר אברהם טברסקי על ההבדל בין אהבה עצמית לאהבה אמיתית של הזולת. לצפיה בוידאו לחץ כאן

שמעתי משפט יפה מאישה שעברה הרבה התמודדויות קשות בחיים. היא אמרה ככה: ביקשתי מאלוקים סבלנות, והוא נתן לי תור בבנק...

זה תפס אותי כי הבנתי שהרבה פעמים זה בעצם מה שקורה, שכאשר אני מבקש מאלוקים משהו, הוא יכול לתת לי את המענה בצורה של אתגר שבאמצעותו אוכל לממש את המתנה אותה ביקשתי. התור בבנק היה בדיוק מה שהיא ביקשה, למרות שזה היה נראה הפוך. אם היא היתה מקבלת סתם ככה מנה של סבלנות בלי שום אפשרות לממש אותה, איזו משמעות היתה לכך? התור בבנק, למרות שנראה כאילו הוא בדיוק ההיפך ממה שהיא ביקשה, הוא למעשה התשובה האמיתית. היא לא ביקשה חיים בלי צורך להיות סבלני אלא ביקשה סבלנות - ואלוקים נתן לה את האתגר המדוייק לו היא היתה זקוקה.

הבעיה היא כמובן שהרבה פעמים, או אולי אפילו ברוב הפעמים, אני פשוט לא מבין את מה שאלוקים רוצה ממני. אלוקים מדבר אליי - בזה אין ספק, אבל יתכן שאני לא מקשיב או לא מבין. זה כמו הרדיו שפועל תמיד, אבל לפעמים אני פשוט לא מכוון לתחנה הנכונה, ולכן שומע רק רעש סטטי במקום את החדשות, או לחילופין מכוון לתחנה בערבית, אז ברור שאני לא מבין מה אומרים לי. אני צריך להיות מכוון לתחנה הנכונה ולהקשיב. הדברים נאמרים - התפקיד שלי הוא להקשיב להם.

אז אלוקים עונה לבקשות שלי, לעתים באופן שאני רואה כתשובה "חיובית" ולעתים באופן שנראה לי כתשובה "שלילית" אבל למעשה גם זאת אפשרות עבורי לגדול. בתקופה האחרונה הבקשות המשמעותיות שלי נענו באתגרים מאוד לא פשוטים. בימים אלו, כאשר התשובה היא באמצעות אתגר, אני נוטה לרקוע ברגליים ולצעוק כמו ילד קטן, וכאן בדיוק נכנס לתמונה הספונסר. בפעמים אלו אני צריך להכריח את עצמי להרים את הטלפון לספונסר, וגם אחר כך להכריח את עצמי לנשוך את השפתיים ולשתוק. הראש החולה שלי מספר לי שעדיף לא להתקשר בכלל, ואם כבר להתקשר אז לומר לו מפורש שאני לא מעוניין שיגיד לי מה לעשות ורק שיקשיב לי ויגיב באמפתיה, אבל אני משתדל לעשות את ההיפך, להתקשר ולהקשיב, למרות שהאגו שלי צורח שמה שאני עושה הוא אסון עבורי.

הסיבה בגללה אני מתקשר היא פשוטה מאוד, כיון שאני צריך מישהו קצת פחות סובייקטיבי ממני, מישהו שיכול לעשות דבר מאוד פשוט: להחזיק מולי מראה. זה הכל. הוא לא צריך להיות מושלם וחכם, יפה וגבוה, בלודיני עם עיניים כחולות, וגם לא בעל תואר שני במדעי החברה. יש בגדול רק דרישה אחת עבורי במצב הזה: שהוא לא יהיה אני. כאשר התחלתי לעבוד עם ספונסר הוא אמר לי שבתקופה הקרובה, בכל פעם שקשה לי אני חייב לדבר איתו או עם המזכירה שלו. הכוונה היתה כמובן למזכירה האלקטרונית... הרעיון הוא פשוט (כמו תמיד), אני צריך לצאת מעצמי ולעשות את הפעולה של בקשת עזרה, בין אם הוא עונה ובין אם הוא לא. עצם הפעולה הזאת מפנה את האגו הצידה ונותנת מקום לאלוקים.

אז ביקשתי זוגיות, חיבור ואהבה, וקיבלתי חוסר תקשורת, קשיים וניתוק. רק להיום אני מבין שזהו רצונו של אלוקים, ואני מאמין שגם מכאן אני יכול לגדול. יתכן שבהמשך אלוקים יחליט לתת לי תשובה אחרת שאינה אתגר - ויתכן שלא. הוא לא עובד אצלי, אני זה שאמור לעבוד אצלו. אם יתן לי תשובה חיובית - אודה לו על כך, ואם יחליט שהתפקיד שלי הוא לעמוד באתגר - אשתדל לעשות כמיטב יכולתי. רק להיום - התאווה איננה אחת האופציות להתמודדות עם המצב.

אוף. קריזה. דווקא התחלתי את היום באופן מוצלח. קמתי בבוקר. אחרי שינה משובחת פלוס חלום נעים בו התבשרתי שהפנטזיה הגדולה שלי תתגשם. התארגנתי במהירות ויצאתי בראש פמליה גדולה ומכובדת לדרך. שיירה של ממש וכולה לכבודי. אבל מהרגע הזה הכל התהפך נגדי. רצף ארוך של תקלות שינה את כל מעמדי. בעיני עצמי ובעיני הסביבה. כבודי נרמס והרגשתי שכל מה שעשיתי הלך לאיבוד. המסלול השתבש. הרכב שלי נדפק. לא פעם אחת, שלוש פעמים. ובכל פעם זה היה גרוע יותר.

כן גרוע. כי בעיני רבים אני ממש "חד בדרא". יש כאלה שיגידו "חד בעלמא", לא היה מישהו כמוני (ואני סבור כמובן שהם צודקים...) וגם לא יהיה, "פרופסור" למשימות בלתי אפשריות שמעודו לא כשל. ומעכשיו כבר לא יגידו את זה. אני יכול לחוש בנשיפותיהם הרוטנות בעורפי. חתיכת הימור הם לקחו על עצמם כשהחליטו להעסיק אותי. מבלי הפריז אכתוב שכישלון שלי יהווה סכנה קיומית להם. אגב, לא מעט כסף השקיעו בי והבטיחו לי לכשאצליח. וזה לא רק פונקציה כלכלית.

לטעמי, זו הפאדיחה הגדולה בתולדות האנושות. הקוסם הגדול נתפס במערומיו.

אם בפעם הראשונה, יכולתי לתלות את ההתרחשות המביכה בטעות בניווט, בשניה הבנתי שזו טעות בחשיבה שלי. לא סתם ירדתי מהדרך, יש פה משהו מכוון נגדי. לא לחינם נתקלתי ונתקעתי בגדר הביטחון. כאבי התופת מההתנגשות המכוונת הוכיחו לי שאני בבעיה. אמיתית. מבויש, נתקעתי ללא ניע באמצע הדרך. "הפרופסור הדגול" עומד חסר אונים. תקוע. ככה בלי סיבה נראית לעין, חסר יכולת לזוז קדימה אחורה או לצדדים. מיואש, התחלתי להכות במה שלא זז. וללא הועיל. תאמינו לי שהצטערתי שלא היה לי ביד משהו יותר רציני. כלי נשק. חרב.

גם כשלפליאתו היא התחילה לדבר, הוא לא זז מעמדתו - כל מה שקרה פה, לרעתי. עד שנפקחו עיניו, לבלעם לא היה שמץ של מושג מהי הסיבה האמתית שהוא נתקע. בטוח היה שאתונו מרושעת שאין כדוגמתה. רק כשראה את המלאך הבין את מה שרש"י מסביר: "שהשטן" היה לא אחר ממלאך רחמים שנשלח למנוע ממנו לעבור על ציווי השם. הוא זה שגם בסוף הורג אותה למענו. לשמור על כבודו..

אני לא בלעם. (תאמינו לי, לא היה לי דבר עם חיות...) עיני לא סתומה, ולעת עתה עדיין אינני נביא. אבל אינספור פעמים הייתי משוכנע "שהשטן" שנשלח אליי בא כדי לסגור איתי חשבון. רציתי מקל, כלי נשק או חרב כדי להכות את מי שרכבתי עליו.. עליה.. שהפריע לי... וזה היה בסך הכל מלאך של רחמים.. ששמר על כבודי. שלא אלך לאיבוד...

הדרך לתיקון העינים הוא מה שאמר הכתוב "ושח עינים יושיע". וכ"כ בספר חרדים דיטיב פעלו בדבר אשר קילקל, אם הסתכל בעריות יתנהג בשחות עינים תמיד. וכן ממש כתב רבינו יונה בשער התשובה. ותיקון זה בנו הראשונים הנ"ל על מה שאמרו חז"ל צדיקים בדבר שחוטאים בו מתרצים. וכתב הראשית חכמה "שלפחות לא יעבור על תיקון זה מלהיות שח עינים בשעת התפילה".