כולנו מכירים את זה טוב מאוד: אנחנו יושבים מול המחשב בלי שום רצון להגיע לנפילה, סתם ככה נכנסים לאתר חדשות דתי או חרדי ועוברים על החדשות ועל הכתבות שמעניינות אותנו. משם אנחנו ממשיכים לאתר חדשות חילוני, אבל גם בשלב הזה אין לנו שום כוונה ליפול, ולמעשה אנחנו אפילו לא חושבים על כך. אלא שמכאן פתאום מהלך ההתרחשויות משתנה במהירות, כאילו נגד רצוננו: אנחנו נפגשים בתמונה אחת מפתה בתחתית אחת הכתבות, או שאנחנו נכנסים לכתבה שהיא בתחום האפור מבחינת התאווה, אבל אנחנו משכנעים את עצמנו שזה בסדר, אנחנו לא רוצים ליפול ולא נמשיך הלאה לדברים מפורשים יותר. גם בשלב הבא, אנחנו עדיין אומרים לעצמנו ש"הפעם לא ניפול", ואנחנו רק נצפה בפורנו לכמה דקות ומיד נפסיק, או משהו אחר בסגנון, אלא שאז אנחנו נסחפים עמוק עמוק בלי יכולת להפסיק ולעצור, עד להתרסקות הכואבת.

בכל שלב בתהליך אנחנו עושים צעד אחד קטן נוסף לקראת הנפילה, אבל בכל צעד שכזה אנחנו ממשיכים להונות את עצמנו שזה לא מה שאנחנו עושים, ובטוחים שנצליח לעצור לפני הנפילה הסופית. ההיסטוריה שלנו מוכיחה שזה לא נכון. הנפילות שלנו תמיד התחילו בצעד אחד קטן, ותמיד הסתיימו בכאב גדול.

כדי לא להגיע לנפילה, אנחנו צריכים להיות כנים עם עצמנו ולדעת בדיוק היכן מתחילה הנפילה שלנו. לא, הנפילה לא מתחילה כאשר אנחנו כבר בתוך האתר פורנו ואנחנו מרגישים את דפיקות הלב מואצות מכמות האנדרנלין שמציפה את הדם שלנו. הנפילה מתחילה הרבה הרבה לפני כן, כאשר אנחנו עושים את הצעד הראשון הלא זהיר ואנחנו לא מוכנים להודות שלמעשה אנחנו כעת מתחילים בצניחה חופשית בלי מצנח.

היכולת שלנו לקום ולעזוב את המחשב הולכת ויורדת במהירות ככל שאנחנו מתקדמים בשלבים לקראת הנפילה המלאה. אם בשלב הראשון שבו אנחנו חושבים על המעבר מאתר דתי לאתר חילוני עדיין סיכויי ההצלחה שלנו להפסיק הם שמונים אחוז, הרי שהסיכוי להפסיק במעבר בין כתבת חדשות כללית לבין כתבה על שערוריית מין יורד לחמישים אחוז, והסיכוי להפסיק במעבר בין הכתבה המסוכנת לבין האתר פורנו הוא כבר שלושים אחוז. כמובן שכאשר אנחנו כבר בתוך הנפילה, הסיכוי להפסיק הוא אפסי. בשלב הזה כוח הרצון כבר לא קיים כמעט, והתאווה משתלטת עלינו לחלוטין.

לכן, מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להתחיל לזהות את תהליך הנפילה שלנו, ולהיות מודעים לשלבים הראשונים בתהליך, ובנוסף כמובן לזהות את התירוצים שאנחנו אומרים לעצמנו בשלבים האלו. כאשר נדע מאיפה מתחילה הנפילה שלנו ומה התירוץ שאנחנו משתמשים בו, זה ידליק אצלנו מנורה אדומה בפעם הבאה שנגיע למקום הזה, וכך נוכל לעצור כאשר עדיין יש לנו את האפשרות לכך. הרבה פעמים אנחנו לא רוצים ליפול, ואנחנו פשוט נסחפים לתוך הנפילה מתוך חוסר מודעות וחוסר שימת לב, וכאשר אנחנו נזכרים אז כבר מאוחר מידי לעצור. את הנפילה צריך לעצור מוקדם ככל האפשר, ומוטב בשלב שהנפילה היא עדיין לא נפילה...

אני לא אוהב נחשים, יותר מיזה, הם מפחידים אותי. אף פעם לא הבנתי את הילדים שהסכימו שישימו עליהם את הדבר החלקלק הרטוב והקר הזה.. תמיד הרגשתי שלפחות את הציווי של "איבה אשית" אני מקיים כמו שצריך.. למעט נחש הנחושת, אותו מאוד רציתי לראות. כילד שלמד נביא, הצטערתי לשמוע על הסוף שלו בימי חזקיהו המלך. בהחלמה חזרתי אליו.. אל הנחש.. ואל מה שאני כמכור יכול ללמוד ממנו.

השאלות – אם העניין הוא רק להרים את העיניים, מדוע עשה משה נחש, ולא משהו אחר (דמות לוחות-כרובים-ספר תורה), ועוד מנחושת? למה לא מחומר אחר... לדוגמא, היה מפצל מקלות כיעקב ברהטים.. ובנוסף, מה ראה חזקיה המלך בנחש שגרם לו לנהוג בו כפי שנהג בו.

הרמב"ן מבאר שמשה עשה נחש מנחושת בשביל להגדיל את הנס - כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק, ותרפא החולי במחליא, כמו שהזכירו (מכילתא ויסע א'), ב"ויורהו ה' עץ (שמות ט"ו כ"ה), וכן במלח אלישע במים (מלכים ב', ב' כ"א).

וידוע מדרכי הרפואות שכל נשוכי בעלי הארס, יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם. עד כי נשוכי כלב השוטה, וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו במים יֵרָאֶה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו וכו'. וזה אמת הוא בפלאי כוחות הנפש, וכשיהיה כל זה כך, ראוי היה לישראל נשוכי הנחשים השרופים שלא יראו נחש ולא יזכרו ולא יעלו על לב כלל, וצווה הקב"ה למשה לעשות להם דמות שרף, הוא הממית אותם... והכלל כי ציוה ה' שיתרפאו במזיק הממית בטבע, ועשו דמותו ושמו וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחושת שהוא כעין המזיק לגמרי, היה חי, להודיעם כי "השם הוא ממית ומחיה", עכ"ל הרמב"ן.

כוונתו של משה היא להגדיל את כוחו של ה' בעולם. למרות שבדרך הטבע, הדבר האחרון שהנשוכים צריכים לראות זה עוד דמות של נחש ועוד כל כך דומה למה שמלכתחילה הזיק אותם.. מול העיניים שלהם. וזה גם מה שמבארת המשנה בר"ה – "וכי נחש ממית". נחש הנחושת לא עוזר כשהוא עומד בפני עצמו, ההפך, הוא מזיק. כמו במלחמתו של משה בעמלק, הידיים ידי יעקב, אינן לוחמות, הן רק מכווינות את הלב, מצביעות למעלה.. וכשלוקחים את הנחש ומייחסים לו את מה שאין בו, אין ברירה אלא לכתוש אותו. לקרוא לו נחושתן.. מה שהיה נכון בזמנו של משה, נס בתוך נס, הפך למכשלה הגדולה ביותר בזמנו של חזקיהו. במצב כזה, לנחש הנחושת אין זכות קיום..

--------

כמכור, כמי "שהוכש" לא פעם על ידי כל מיני נחשים... הקב"ה לא רוצה שאתנזר מהדחף שהוא טבע בי. הוא רוצה להסיר את הנזק במזיק.. לא להילחם בנחשים.. לראות אותם, לזכור מי מנהל את העולם, להרים את העיניים ולשעבד את הלב. זהו. "הארס" יהרוג? לא. הנחש לא ממית, הוא גם לא מחיה. הוא תזכורת. למי שאמר והיה עולם.

לומר לי שגם בזמן שקיבלתי 'ביס', ואני נשוך.. 'כשהנחש' נכנס לתוך הראש ומשכנע אותי שאני לא מסוגל.. שאני לא יכול. לא ללמוד, לא לעבוד, לא להשאר נקי.. לא לוותר בבית.. אני בכלל לא מכור.. החלמה זה רק לאנשים בעלי אופי כזה או אחר.. לי זה לא יצליח.. אני לא מסוגל.. פחח, הצחקתם אותי. להתנצל.. לבקש סליחה.. ועוד כל מיני "נחשים" שונים ומשונים כידה הטובה של המחלה.. יש לי פיתרון: להביט בנס שעל הנס..

אם הצלחתי להרים ת'עיניים שלי, להסתכל כלפי מעלה , לזכור שיש מי שמנהל את העניינים שלי, להתרפק על אבאל'ה שבשמים, אני יכול להחלים "מההכ(ח)שה", אני יכול לחיות אחרת.

שאזכה להרים היום את העיניים. להביט בנס שעל הנס...

ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו משפיל הסטרא אחרא דלתתא ועל ידי זה משפיל הסטרא אחרא דלעילא, וכמו שהפליג בזוהר הקדוש פ' תרומה בגודל הנחת רוח לפניו ית' כאשר משפילים הסטרא אחרא למטה דעל ידי זה מתרומם כבוד הקב"ה למעלה על הכל. ולא עוד אלא אפי' בדברים המותרים לגמרי, כל מה שהאדם זובח יצרו אפילו שעה קלה כגון שחפץ לאכול ומאחר סעודתו עד לאחר שעה או פחות ועוסק בתורה באותה שעה, וכן אם בולם פיו מלדבר דברים שלבו מתאוה מאד לדברם מענייני העולם, משפיל הסרא אחרא ואסתלק יקרא דקב"ה וקדושתו לעילא הרבה, וכו'. ולכן אל יפול לב האדם גם אם יהיה כל ימיו במלחמה זו, כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו להשפיל הסטרא אחרא תמיד ועי"ז אסתלק יקרא דקב"ה הרבה.