איש אחד הולך לרופא ואומר לו: "דוקטור, יש לי כל הזמן תחושה של דה-ז'ה-וו."

הרופא אומר: "לא דיברנו על זה בפעם הקודמת?"

"כנראה שלא סבלת מספיק"... כבר בפעם הראשונה ששמעתי את המשפט הזה, התכווצתי. אמנם לדובר, איש מיוחד, היה ניסיון רב בשימוש ובניקיון (יותר משלושים שנות שימוש ואחריהן מעבר לעשר שנים של מפוכחות), אבל משהו בתשובה הניצחת הזו למי שעמד מבוייש קבל עם ואולם ואמר - "אני לא מצליח לוותר על התאווה", עשה לי פריחה. אתה לא מצליח לוותר?! כנראה שלא סבלת מספיק. לך לסבול ותחזור אלינו - - -

אני לא חושב שהוא התכוון לפגוע בו (מאז שמעתי כל מיני דוברים חוזרים על ארבעת המילים הללו, ולא. ההרגשה הלא נוחה שלי לא השתנתה), אבל הפגיעה התרחשה. לנגד עיניי. אי אפשר היה לטעות בו. ראיתי אותו קורס במבוכה במקום מושבו. בכנות אציין שלא פעם צידדו באוזניי בעד "התשובה" הזו, כאלה שהיא הפיחה חיים בעצמותיהם היבשות, אולם ראיתי ושמעתי גם כאלה שנטשו את ספינת ההחלמה בעקבותיה.

כך או אחרת, אחרי לא מעט זמן מצאתי מילים נעימות יותר ומורכבות פחות מהמילים הללו. מה שאני אומר למי שמדבר איתי על ענייני סבל ("חבר וותיק" אמר לי שלא סבלתי מספיק..), הוא שלטעמי אין סיבה לסבול עוד.. יקירי, אשריך שאתה מוסיף לבוא. למרות הכל. אני מאמין "שאתה כל כך סובל שאתה אפילו לא מודע לסבל שלך".. "תתפלל לכוח העליון שלך שתרגיש אותו". "או, שלפחות תדע שהוא קיים אצלך", ואולי, רק אולי, זה יספיק לך כדי שתתחיל לזוז.

הגעתי למשפט הזה רק כשנפל לי האסימון ביחס לאחת המתנות המופלאות שקיבלתי – מתנת הסבל.

כן, בעיני, לסבול זו מתנה. להרגיש כאב, זו דרגה. יש שלב גרוע ממנה. לא להרגיש בכלל. כהות חושים ורגש מוחלטת. הייתי שם. שיכור מרוב שימוש. הוזה הזוי שנע מהתרסקות אחת לאחרת ללא הכרה. כל כך פחדתי להרגיש, שהעצמתי את השימושים שלי לדרגות מופרכות.

עד כמה שאני יכול להעיד עליי, לדעתי, הסיבה שבאתי להחלמה (וכנראה שגם בגללה נשארתי) היתה כי סבלתי כל כך, שלא ידעתי את זה.. ודווקא אז הגיע אליי בנאדם חיבק אותי ואמר לי - אחי, סבלת מספיק..

אחי, סבלת מספיק...

אני מכור לתאוה יותר משלושים שנה. בעשרים שנה האחרונות רציתי להפסיק עם זה מיד לאחר כל פעם שהשתמשתי.

אם אני סופר את מספר הפעמים שרציתי להפסיק זה עולה לאלפי פעמים. היו לי את כל הטיעונים, נסיתי את כל אסטרטגיות המלחמה שיכולתי לעלות על דעתי. התוצאה היתה אפס, כלום, צחוק, עליבות, הלקאה עצמית, שנאה עצמית, התנתקות מחיי חברה, אי יכולת לפתח שיחה והרשימה ארוכה.

התכנית הזאת אומרת שאין החלמה ללא חוויה רוחנית. חוויה רוחנית בהגדרה שלה היא חיבור ביני לבעל רוח אחר. זה יכול להיות ישירות עם אלוקים וזה יכול להיות בתור לקופה בסופרמרקט כשמחשבה על זה שאני אבא לשלושה עוררה אצלי משב רוחני פתאום.

חיבור רוחני מתבצע רק בנתינה של עצמך, הצד השני ירגיש אם הדבר שהוא מקבל זה באמת אתה. רובינו מגיעים לכאן אחרי שנים של ריכוז עצמי וקמצנות נוראית לוותר אפילו על מולקולה אחת של עצמי. הריכוז עצמי גרם לי בדיוק את ההפך - ריקנות רוחנית, רעב רוחני, מדבר רוחני.

אני לא מסוגל להשאר בריקנות רוחנית אבל אני לא מעוניין למלא אותה בקשר רוחני עם אנשים מפני שאני לא יכול לותר על הריכוז העצמי שלי ומפני הבושה והשנאה לעצמי שמסתתרות בתוכי.

אז מצאתי דרך קלה למלא את החסר. אם לא קשר רוחני אז קשר מיני. גיליתי מהר מאד שמיניות מספקת לי חוויות רוחניות בקלות ובזול. עכשיו אני לא צריך אף אחד ויש לי את כל הזמן בעולם לעצמי. בדיוק כך הוצאתי את עצמי מהעולם במשך 30 שנה.

תכנית 12 הצעדים בשבילי היא הזמנה לחזור לעולם ולחיות כפי שהקב״ה רוצה שאני אחיה. האם אני חושב שהתכנית מציגה רעיונות חדשים ומהפכניים - כלל לא. מה כן? בשבילי זה החברותא, אנשים כמוני, אני כבר לא חייב לשמור בסוד על פיצול האישיות שלי. בשבילי עצם החברותא היא החוויה הרוחנית.

וכעין שכתב החובות הלבבות שהיצה"ר הוא השונא הגדול שלובש לך בגדי ידידות. אחרי העבירה בא היצה"ר כמו ידיד, ומראה לו מאמרי חז"ל כמה קשה הוא החטא שעבר, והאדם מתחיל להתחרט ולהישבר מחטאו יותר ויותר וחושב שהוא מקיים בזה כעת רצון קונו. וכך ממשיך היצה"ר עד ששובר את לבו לגמרי ותאבד תקוותו. וזו קשה מן הראשונה, שע"י השברון לב יורד ממדרגתו עוד יותר, וזהו רצונו של היצר.