שלושת המשברים הגדולים בחייו של כל גבר:

1. לאבד את האישה. 2. לאבד את העבודה. 3. שריטה באוטו.

אין, פשוט אין מילים. אתמול התפרסם מקרה נוסף של צעיר שעזב את הדת ולבסוף התאבד, וכל זה בגלל התעללות מינית שהוא עבר בילדותו. פשוט איום ונורא.

זה כואב אבל צריך לשים את הדברים על השולחן: כל זמן שימשיכו להתייחס לנושא של פגיעות מיניות במושגים של עבירה ודבר אסור ולא במושגים של מחלה ופגיעה, הבעיה תמשיך להתרחב, אבל חמור מכך: יהיה מי שימשיך לטאטא את זה מתחת לשולחן וכך למנוע טיפול הן מהאדם הפוגע והן מהאדם שנפגע. רק כאשר השיח יפסיק לחלוטין לעסוק באיסור של הדבר ויתמקד אך ורק בכך שמדובר באנשים חולים שצריכים טיפול, הפגיעה תימשך.

אפשר לדון האם "חושך שבטו שונא בנו" או שדוקא חינוך בדרכי נועם הוא עדיף על פי ההלכה. זה דיון לגיטימי. אבל כאשר יש אדם שמתעלל בבן שלו ומרביץ לו באכזריות נוראה עד שהוא צריך טיפול רפואי, ברור לכולם שכבר לא מדובר כאן על חינוך אלא על סאדיזם, סטיה שמצריכה טיפול נפשי, ביחד עם התערבות של הרשויות כדי להפסיק את הפגיעה הזאת במיידי, ולא בגלל האיסור להרים יד, אלא כיון שאדם שמרביץ לבן שלו באכזריות הוא אדם חולה, והנזק שהוא גורם מצריך התערבות של רשויות כדי להפסיק הפגיעה.

מי שפוגע מינית באדם אחר הוא גרוע הרבה יותר מאשר סאדיסט שמכה אדם אחר. ישנה פגיעה מילולית, פגיעה פיזית ופגיעה מינית, ודרגת החומרה עולה בכל אחד. פגיעה מינית היא גם פיזית וגם נפשית, והיא משאירה צלקת נוראה לכל החיים. אם יש מישהו שפוגע באדם אחר הוא זקוק לטיפול, אבל חשוב לא פחות - ואפילו הרבה יותר - להתערב כדי להפסיק את ההתעללות בכל מחיר. כאשר אדם הוא חולה ופוגע רק בעצמו, עדיין חשוב להתערב כדי להציל אותו  מעצמו, אבל כאשר אדם חולה וכתוצאה מכך פוגע באנשים אחרים, אין שום תירוץ לכך ואין שום אפשרות לגלות סובלנות במקרים כאלו.

השלב הראשון הוא שנבין שפגיעה מינית היא כמו פגיעה פיזית, וזה לא ענין דתי של לעשות תשובה, אלא ענין שמצריך התערבות חיצונית של אנשי מקצוע. השלב השני הוא שנבין שכל פעם שאנחנו מטאטאים פגיעה כזאת מתחת לשטיח, אנחנו גורמים להמשך הפגיעה באנשים אחרים, והמחיר של זה הוא איום ונורא. המחיר של זה הוא מוות.

לפעמים קל לשכוח עד כמה התאווה ערמומית ורבת עוצמה. ראיתי בשבועות האחרונים חברים אהובים שנפלו אחרי תקופה ממושכת בתוכנית וכאב לי עליהם ועלי, כי גם אני יכול ליפול בקלות, במיוחד בימים טרופים אלה. חשוב לזכור שאין לנו תעודות ביטוח. גם אם הכל נראה בשליטה, גם אם צברנו חוכמה וחברים.

ובאמת, כל כך קל לרקוד על פי התהום ולחשוב שלא ליפול. אבל גם כל כך קל ליפול...רק כמה דקות ומחשב. כשאני לוגם אני מאבד שליטה. היום אני חושב שאני בשליטה אז מגיע לי כל הכבוד. עובדה: רק רקדתי, לא נפלתי עדיין.

בקבוצות, כשמצהירים על אופן שימוש, אני מספר על שימושים ב"אובססיביות ואימפולסיביות" כאילו מבחינתי זה משהו ששייך לעבר. זה לא נכון. אומנם האובססיה פחתה ב"ה, רק להיום, אבל זה לא אומר שהיא לא עלולה להרים את הראש ולהכות בי שוק על ירך אם לא אעמוד על המשמר,

כי התאווה שלי היא כמו הצמח הטורף ב"חנות קטנה ומטריפה". היא מפיגה את בדידותי ואני חושב שאולי היא גם אוהבת אותי באמת. אבל בתמורה התאווה רוצה שאאכיל אותה – בהתחלה קצת דם ואחר כך ליטרת הבשר, וכך היא תגדל עוד ועוד ולא תפסיק עד שתגבה גם מחיר בנפש.

התאווה שלי היא כמו בוטנים, ואני אלרגי מאוד לבוטנים. אבל אולי אם אוכל בוטנים מסוכרים ואולי אם אוכל אותם במסעדה בעיר אחרת ואולי אם אוכל עכשיו רק פרוסה אחת עם חמאת בוטנים (שזה לא ממש נראה כמו בוטנים) ואולי אם אוכל כמה בוטנים עם הקליפה ואולי אם אוכל אותם רק פעם אחת וזהו, אז הם לא יהרגו אותי.

התאווה שלי מלומדת מאוד: גם היסטוריונית וגם נביאה. היא מוכיחה לי שאני חייב להשתמש כי זה מי שאני מימים ימימה. היא מזכירה לי בפרטי פרטים מה שעשיתי וגם מנבאת שזה מה שחייב לחזור על עצמו שוב ושוב כדי שארגע, כדי שיהיה לי נעים, כדי אפתור את הבעיות, כדי שאוכל להתמודד עם המציאות.

התאווה שלי היא כמו מבוך מראות בלונה פארק. אם אני נכנס פנימה, המציאות מתעקמת ואני נתקל ,חסר אונים, במבוים סתומים עד שאני מוצא תשוש את הדרך החוצה.

התאווה שלי היא קיר בטון שאני מנסה להפיל בעזרת מכות האגרוף שלי. אבל ניסיתי כבר לבד אינסוף פעמים וזה כאב מאוד. ניסיתי כבר וזה לא הצליח. אולי אוותר ואכנע כי כנראה שלבד אני לא יכול.

עצבות על "עבירות ומכשולים" אסורה בהחלט. והטעם בזה הוא כך. משל למה הדבר דומה, לגדוד של חיילים שנמצאים בעומק המלחמה ונהרג אחד מהם, אם יעמוד המפקד באמצע המלחמה ויתחיל לבכות ולהספיד על ההרוג אין לך סכלות גדולה מזו, שהרי הוא עומד עתה באמצע המלחמה ואסור לו לעצור אפי' לרגע כי הוא מעמיד את עצמו ואת כולם בסכנה ממש. ויותר מזה, שע"י שהוא בעצמו מגלה עצבות ובלבול על ההרוגים הוא מגביר בקרב חייליו תחושת כשלון וייאוש, ואז ברור הוא שהמערכה אבודה והאויב עומד כבר לתפוס את נזר הנצחון. אלא הוא חייב לשלוט על ההרגשים ולא להתפעל מהנפילה כלל וכלל, אלא אדרבא לתפוס עוז וגבורה ולהמשיך ללחום נגד האויב בלא מעצור עד שינצחנו.