יום אחד התלונן הבוס בישיבת המחלקה שהוא לא מקבל מספיק כבוד.

למחרת הוא הביא שלט קטן שעליו היה כתוב "אני הבוס!" והדביק אותו על דלת משרדו.

מאוחר יותר באותו יום, כשהוא חזר מארוחת הצהרים וראה שמישהו הדביק פתק לשלט, ובו היה כתוב – "אשתך התקשרה. היא רוצה את השלט שלה בחזרה!"

רבים מאיתנו מכירים את הסיפור על ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, ועבור אלו שאינם מכירים את הסיפור (אבל מכירים היטב את התופעה מעצמם), הנה תקציר הדברים מתוך ויקיפדיה:

עלילת הספר מתרחשת בלונדון. במרכזה אדם עם אישיות כפולה: דוקטור ג'קיל, ג'נטלמן מכובד העוסק במחקר רפואי שיוצא מהנחה שבכל אדם יש צד טוב וצד רע ומחפש תרופות שיעזרו להבין את הרוע במטרה למגר אותו בדרכים רפואיות. ג'קיל מגלה תרופה שמאפשרת לו להדחיק זמנית את הצד הטוב באישיותו של אדם והוא מנסה את התרופה על עצמו.

כאשר הוא בולע את הסם, מראהו משתנה באופן דראסטי והחיה שבו פורצת בדמותו של "מיסטר הייד" - יצור אפל, מעוות ואלים. מרגע שצד זה של אישיותו משתחרר, הוא מתקשה יותר ויותר לשלוט בעצמו ולמנוע מעצמו לקחת את התרופה שוב ושוב. מר הייד נוטה לפרוץ ללא כל התרעה בזמנים בלתי צפויים. בלילות יוצאת דמותו של מר הייד, כשהוא חמוש בתיק רופאים מעור ומחפש קורבנות למעשי רצח. בעוד הייד הפושע מתחמק מהמשטרה, דוקטור ג'קיל מנסה להציל את 'האני הטוב' שלו משליטתו של הייד - בניסיון שנועד מראש לכישלון.

מי שלא מזדהה עם הסיפור שירים את היד. טוב, הרעיון ברור, בכל אחד מאיתנו יש שני כחות, אחד ד"ר מכובד (או אברך כולל, או איש משפחה או כל תיאור אחר שאתה יכול להדביק לעצמך), והשני הוא מיסטר הייד שהוא היצור המעוות הזה שאנחנו רוצים כל כך בכח לדחוף פנימה ושייעלם מהחיים שלנו, אבל כאשר הוא משתלט עלינו - אנחנו בידיים שלו לחלוטין. העסק מסתבך בגלל שהחל מאותו רגע בו הד"ר בלע את הסם - אין לו דרך לצפות מתי היצור הנורא שבתוכו יפרוץ.

זה בדיוק הסיפור שלי. הייתי ילד טוב וחייכן, ואז מצאתי איזו תרופה שתעזור לי להדחיק באופן זמני את הצד הטוב באישיות שלי. בהתחלה לא ממש הייתי זקוק לאותה תרופה וזה היה יותר בקטע של מחקר. לא הבנתי בכלל את המשמעות של לקיחת התרופה הזאת, כי בסך הכל הייתי נער צעיר וגיליתי לתומי את האוננות. הבעיה היתה שבשלב מסויים זה השתלט עליי לחלוטין ומאז הפכתי להיות שני אנשים בגוף אחד. יום אחד אני בחור ישיבה מתמיד ויום אחד אני חיה שכל מה שמעניין אותה זה למלא את הכמיהה העצומה למין ולתאווה.

הכאב הגדול הוא כפול: הראשון זה עצם העובדה שאני הופך להיות מיסטר הייד, בזמן שבדימוי העצמי שלי אני בכלל צריך להיות כל הזמן ד"ר ג'קיל. והשני זה פיצול האישיות. לא ברור לי מה יותר כאב, אבל כן ברור לי שפיצול האישיות הוסיף לתדלק באופן קבוע את מיסטר הייד שבתוכי. אחרי כל פעם שמיסטר הייד השתחרר ועשה איתי ככל העולה על רוחי, ד"ר ג'קיל שבי הרגיש כל כך נורא שהוא לא יכל לסבול יותר את הכאב. לאן הד"ר יכל לברוח? די ברור, הוא לקח עוד פעם את הגלולה הזאת ויצא למסע נוסף עם מיסטר הייד. נכון שהחורבן שהמיסטר השאיר לא באמת עשה שום דבר טוב לד"ר שבי, אבל כפי שכבר הבנו - לא באמת היתה לי שום ברירה.

אם אני רוצה לתמצת את כל הענין של החוסר יכולת להפסיק ליפול, זה בדיוק הסיפור הזה. יש לי את האישיות שלי ויש את האישיות של המכור. כל פעם שיש מאבק ביניהם האישיות של המכור שבי תנצח. היא חזקה פי אלף מהאישיות העצמית שלי. לאט ובהתמדה האישיות מתפתחת יותר ויותר וככל שהיא תופסת יותר מקום בחיים שלי, האישיות של העצמי הולכת ונחלשת והופכת להיות יותר משנית.

הריפוי מתחיל בקבלת המציאות. כן, אני גם ד"ר ג'קיל המכובד, אבל אני בפירוש גם מיסטר הייד. אני גם האישיות של עצמי, אבל יש בי גם את האישיות של המכור, והאישיות הזאת היא הדומיננטית והקובעת. רק אחרי הקבלה הזאת ניתן להתחיל בתהליך ההחלמה, הליך שיימשך כל החיים, כיון שמיסטר הייד לא מתכן לעזוב. הוא כאן כדי להישאר, אבל בהחלט יש דרך ללמוד לחיות איתו מבלי לתת לו לצאת החוצה.

"כעבור כמה שעות נפרדתי מדוקטור בוב. החיוך הנפלא, הישן, הרחב היה על פניו כשאמר כמעט בצחוק, "זכור, ביל, בוא לא נהרוס את הדבר הזה. בוא נשמור על פשטות!". הסתובבתי, לא מסוגל לומר מילה. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו." (ביל וו, אחד המייסדים של ארגון אלכוהוליסטים אנונימיים, מספר על המפגש האחרון עם השותף שלו ד"ר בוב, והמילים האחרונות שאמר לו לפני מותו).

אבל כמו המשפט הידוע "לא פשוט להיות יהודי פשוט", מסתבר שגם אצלנו לא פשוט לשמור על פשטות. לא לחינם קוראים לתכנית שלנו "תכנית פשוטה לאנשים מסובכים", אבל הענין הוא שאסור לנו לסבך את התכנית הזאת. המשפט הזה "בוא נשמור על פשטות", הפך להיות קו מנחה של תכנית הצעדים, כאשר שוב ושוב כאשר הדברים מתחילים להתפזר ולהסתבך - הוא מזכיר לנו לחזור לבסיס, לפשטות של הדברים.

התכנית עצמה היא פשוטה בתכלית: אנחנו מודים שחסר לנו כח להתמודד לבד, פונים בבקשת עזרה לאחרים ולאלוקים, עושים חשבון נפש של עצמנו, עובדים על פגמי האופי, מיישרים את ההדורים עם האנשים שפגענו בהם, מתפללים לעזרת אלוקים ומעבירים את המסר של התכנית הלאה לחברים נוספים. זהו. כמה עקרונות פשוטים, שתיים עשרה צעדים לא מסובכים, וזה כל הסיפור. אין צורך לסבך את זה.

היום שמעתי חבר שסיפר שהוא עשה רשימה של האנשים שיש לו עליהם טינות והגיע ללא פחות משלוש מאות וחמישים אנשים... חבר אחר סיפר שהוא שמע שכל הצעד של החשבון נפש צריך להתרכז בחמשת השנים הראשונות לחיים כי שם נקבע מסלול חייו. ואני הקטן שואל: איך כל זה קשור לצעדים? בשום צעד לא כתוב לעשות רשימה של כל אדם שאי פעם לא חייך אליי ובטח שלא כתוב בשום מקום לעבוד דוקא על חמשת השנים הראשונות (אבי הרעיון הזה הוא פרויד, אבל אין בינו ובין הצעדים שום דבר, והגישה שלו אכן סבוכה ומסובכת להפליא).

ישנם כלים רבים כדי לעבוד את התכנית, יש רעיונות יפים שאנחנו שומעים מחברים אחרים, אבל הרעיונות והכלים הם לא התכנית. אם הם עוזרים לנו לעשות את התכנית אז בכיף, אבל אם הם מסבכים אותנו אז חבל. פשוט חבל לקחת תכנית פשוטה כזאת ולהפוך אותה למשהו מסובך ולא יעיל.

באופן אישי אני מתחבר מאוד לספר הראשון, הבסיס של התכנית, מה שמכונה "הספר הגדול", כיון שבו המחבר שמר על פשטות בכל מחיר. אין שם רעיונות פסיכולוגיים מסובכים, אין דיונים תיאולוגיים חכמים ואין שום דבר שהוא לא התכנית של 12 הצעדים בצורה הפשוטה ביותר שלה. שאר הספרים יכולים להיות כלי עזר, כל זמן שהם לא הופכים את התמונה למסובכת, כי ברגע שזה מה שקורה - כדאי לשים הכל בצד ולחזור לאזהרה של ד"ר בוב: בוא נשמור על פשטות!

וכל אחד ואחד הוא בזה לפי ערכו, דכמה ששמר את עיניו יותר בקדושה, מסוגלים הראיות האסורות להזיק לו יותר. וידוע מה שאמר המשגיח הצה"ק ר' יחזקאל לווינשטיין זצ"ל על עצמו, שנסיעה בת"א אפי' במכונית סגורה מבית לבית עולה לו בעבודה של שבועיים עד שהוא שב לכוחותיו. ועל הגר"א זצ"ל אומרים שאמר שאפי' קול הילוך סנדלי אשה מזיק לו. וזה מרוב טהרת וזוך נפשם שע"כ היו מרגישים אפי' בהפסד ההרהור היותר קל אשר אינו נראה ונרגש לאנשים כמונו.