עובד מגיע למעביד ומתלונן: "אני עושה כאן עבודה של שלושה אנשים, מגיעה לי תוספת במשכורת."

המעביד אומר: "תוספת לא אוכל לתת לך, אבל אם תגלה לי את השמות של שלושת הבטלנים אני מעיף אותם במקום…"

משפט מפורסם אומר: מה ההבדל בין פרפקציוניסט למכור? הפרפקציוניסט לא מסיים משהו אף פעם (כי זה אף פעם לא מושלם), ואילו המכור לא מתחיל (כי הוא מפחד שלא יצליח לסיים).

כך או כך, רבים מאיתנו סובלים מפרפקציוניזם, הן בחיים בכלל והן בהתמודדות עם התאווה. אנחנו לא מתחילים את העבודה של הצעדים והתכנית כי אנחנו מפחדים שלא נוכל להתמיד בכך כשנגיע לבית אבות ונהיה בני שבעים ולא יהיו קבוצות מתאימות, או שאנחנו תקועים שנים בתוך פרוייקטים לא גמורים כי תמיד אנחנו חולמים שיום אחד נסיים אותם "כמו שצריך".

בהחלמה אנחנו לומדים מושג חדש: התקדמות במקום שלימות. בפעם הראשונה אנחנו שומעים את זה כאשר מדברים איתנו על העבודה של הצעדים עצמם, אבל לאט לאט זה צריך להפוך לדרך חיים עבורנו בכל תחומי חיינו. המושג "שלימות" שייך למחלה, ולעומתו המושג "התקדמות" הוא התחליף לכך. אין שום צעד (מתוך 12 הצעדים בתכנית לגמילה מהתמכרות) שאפשר לעשות אותו בצורה מושלמת, זה פשוט לא קיים, וכשאנו מבינים את זה, אנחנו לא מנסים בכלל להגיע לשלימות, ובמקום זה אנחנו בודקים את עצמנו כל הזמן האם אנחנו בהתקדמות או בנסיגה? חברים שלא מצליחים להפנים את הנקודה הזאת, נתקעים שנים על גבי שנים בצעדים מסויימים, ולמעשה מונעים מעצמם את הרווח שמגיע מעשיה של כל הצעדים, כי הם מבזבזים שנים בהתקדמות איטית אל עבר מקום שלא קיים. כך זה בצעדים וכך בכל תחומי חיינו - אנחנו לומדים לאט שאין דבר כזה שלימות, ומנסים לגבש דרך חיים שפויה יותר שמבוססת על התקדמות.

הענין הוא שהתקדמות מטבעה היא ללא סוף, מה שאומר שמהרגע הראשון שאנחנו מתחילים את הדרך, אנו מבינים שהיא לא תסתיים לעולם. הרדיפה אחר השלימות היא רדיפה אחרי האשליה כאילו יש רגע מסויים שבו משהו הופך להיות מושלם, ואז המסע הגיע לסיומו, ואילו התקדמות היא ההיפך הגמור מכך. ניקח כדוגמא את ההתמודדות שלנו עם התאווה: הגישה של שלימות היא הרצון לעשות איזה שהוא קורס או טיפול שורש, ואז לא להיות מוטרד יותר מההתמודדות כיון שהנושא נפתר והוא שייך להיסטוריה. לעומת זאת הגישה של התקדמות יוצאת מתוך נקודת הנחה שההתמודדות שלנו עם התאווה היא משהו לכל החיים, ולא שייך "לפתור את זה", אך במקום זה אנחנו יכולים להתקדם במצב שלנו.

לכן ההגדרה שלנו למפוכחות מינית היא לא רק "אי קיום יחסים עם עצמנו או עם אדם נוסף שאינו בת הזוג שלנו" אלא גם "ניצחון גובר והולך על התאווה", כי בעוד החלק הראשון של הגדרת הנקיות הוא משהו של שחור ולבן, הרי שאת ההתקדמות לא ניתן למדוד ב"כן ולא", ואנחנו צריכים להודות בפני האני הפנימי שלנו האם אנחנו מתקדמים או נסוגים?

למעשה, ההבדל בין הרדיפה אחר השלימות הפרפקציוניסטית שלנו לבין הגישה של התקדמות, היא ההבדל בין רוחניות לבין מה שאינו. רוחניות היא מטבעה הבנה שאנחנו לא יכולים להיות מושלמים, שיש לנו פגמים, שאנחנו בהתמודדות כזו או אחרת לכל החיים, ושעלינו לעשות את הטוב ביותר שאנו מסוגלים, מבלי לשאוף לשלימות. זאת המהות של הרוחניות בעיני, והיא מתבטאת בכל אחד מהצעדים, ובעיקר בתפילת השלווה בה אנו מבקשים "א-לי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם".

בקורסים לנהיגה מתקדמת מלמדים מה לעשות כאשר אדם נוסע ברכב ובאמצע הפניה הרכב מתחיל להחליק, האינסטינקט שלנו הוא לסובב את ההגה לכיוון ההחלקה, ולבהות בתהום ההולך ומתקרב בבעתה, בעוד הדרך הנכונה לצאת מכזה מצב היא לסובב את ההגה עד הסוף בנעילה נגדית לכיוון שאליו רצינו להגיע, וללחוץ על דוושת הגז בכל בכח, מה שיקרה זה שהגלגלים יתחילו לפרפר קצת ברגעים הראשונים, אך לאט לאט הם יקבלו חזרה את האחיזה בקרקע והרכב ימשיך לכיוון שאליו ההגה פונה.

שמעתי את הדוגמה הזאת מקואצ'רים ידועים, ולעניות דעתי זה יכול לעזור לנו גם בהחלמה: כאשר אנחנו מעוניינים לשנות הרגל בעייתי שלנו, אנחנו בדר"כ כל הזמן חושבים על הבעיה, וממשיכים להתחפר בה עוד יותר, מה שצריך לעשות זה לשנות את המחשבות הללו, ולהתחיל לחשוב על הפיתרון ולעשות מעשים שקשורים לפיתרון, וכך יוצאים לאט לאט מההחלקה האישית שלנו לעבר התהום.

למשל בתחום האכילה: במקום לחשוב כל היום "אני חייב להפסיק לאכול עוגות קצפת" (מה שגורם לי לאכול עוד יותר עוגות קצפת, משום מה ככה המוח שלנו עובד, הוא לוקח אותנו אל עבר מושא המחשבה, ומתעלם ממילים כמו אסור/רע/להפסיק, כלומר הוא שומע אותנו חושבים על "עוגה" אז הוא מביא לנו עוד רצון לאכול עוגה), אני צריך לשבת עם עצמי ולחשוב אילו פעולות אוכל לבצע על מנת להיות בריא יותר, לרשום לי על דף כמה משפטים שמבטאים אותם, ולומר את המשפטים הללו כל יום עד שהמחשבות שלי לאט לאט ישתנו לכיוון המעשים הללו.

למשל: "אני חייב לשתות כל יום 2 ליטר מים", "אני צריך להכין לי כל בוקר ירקות חתוכים", "עלי לעשות חצי שעה הליכה כל ערב", וכדומה.

יש כאלה שטוענים שזה פועל כבר בשלב המחשבה. למשל אדם שמעוניין לצאת מהמינוס שלו בחשבון הבנק, במקום לחשוב כל היום - "אני חייב לצאת מהמינוס", הוא צריך לחשוב בכיוון הפיתרון - "אני רוצה לחיות בשפע כלכלי".

כמובן שהנחת היסוד היא שהסיעתא היא משמייא ולא משום מקור אחר, וכבר אמרו חכמינו ז"ל "חשוב טוב יהיה טוב".

למרות שבשביל החלמתנו צריך יותר מאשר תרגילים מחשבתיים ויש צורך גם בפעולות מעשיות, עדיין נראה לי שיש הרבה מאד תועלת בכוונון המחשבות לכיוון הפתרון וההחלמה, משהוא בבחינת: "נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ ב).

שאזכה 'רק להיום' למחשבות מחלימות שיביאו אותי לעשות מעשי החלמה. אמן.

שלום חברים, תודה על אהבתכם, בזכותכם אני נפתח כל יום קצת יותר ולומד לקבל את עצמי ולעשות שלום עם עצמי, ולאט לאט גם עם העולם ואלוקים.

עד שהגעתי לפה חיי היו כמטוטלת נעים בין התחושה שאלוקים לא צדיק, ושזה לא פייר ומה זה בכלל כל המשחק פה ומי הבמאי והשחקן וכו'... לבין השלמה שאלוקים צדיק והתחזקות שזה רק הבעיה שלי ואני צריך להתחזק ברצון ולהתגבר על עצמי ולא לתת לתאווה לשלוט בחיי ובלילותי ולאמלל אותי.

היום אני מתחיל אט אט להפנים שאלוקים תמיד - אהב - אוהב - ויאהב אותי! הבעיה הייתה שלא ידעתי מה הבעיה והייתי כל כך שקוע בעצמי ואת כל העולם ראיתי כל כך מעוות מתוך משקפיים כל כך - צרות. גם כשהיה נדמה לי שאני בהארה או השגה רוחנית זה לא היה עם חיבור אמיתי לאלוקים יותר כזה היי מעצמי כמה אני מגניב...

תודה ענקית לכולכם. מתפלל לאבא אוהב שיתן בי תמיד את השלווה והדעת לזכור ולהפנים וליישם את הדעת הנפלאה שיש פה.

באהבה עצומה והערכה אינסופית לכל החברים לדרך. אוהב אתכם.

וכבר כתב המהרש"א (סנהדרין ק:) "העלם עיניך מאשת חן וכו' והיא אשת איש, כי אפשר שלא תהיה יפה אבל היצה"ר נותן לה חן בעיני רואיה, וז"ש פן תלכד במצודתה כי היא אינה רק מצודת היצה"ר". וכך מבואר בקדמונים שכח החמדה והתאווה בא מיסוד המים שבאדם, שכך היא דרכן של המים שמגדילין כל הדברים יותר ממה שהם.