בגלל שאין לי פייסבוק, אני מנסה להכיר חברים מחוץ לפייסבוק, ומשתמש באותה השיטה:

אני הולך ברחוב ומסביר לאנשים: מה אכלתי, איך אני מרגיש, מה עשיתי אתמול, מה אני עושה עכשיו, מה אני עומד לעשות, מה אעשה מחר, אני נותן להם תמונות של אשתי, של חמותי, של הילדים, של הכלב שהיה לי, תמונות שלי מדיח כלים ושוטף את האוטו. אני מקשיב לשיחות של אנשים אחרים ואומר "אהבתי!".

וזה עובד. כרגע יש לי כבר חמישה אנשים שעוקבים אחריי: שני שוטרים, פסיכיאטר, פסיכולוג ופארמדיק.

למעשה, הספירה של הנקיות יכולה להיות חרב פיפיות. מצד אחד יש לה מעלה גדולה בכך שהיא מציבה אתגר להמשך ההשקעה הלאה. מאידך היא יכולה לרסק ולשבור מי שלא מצליח לצבור ימים. יש משהו בעייתי בהתייחסות לצבירת ימי נקיות בפני עצמן. אנחנו הרי לומדים בתכנית לייחס את הנקיות ואת התוצאה לאלוקים ולהשתחרר מכל צורה של אגו כיצד זה מסתדר עם ייאוש כאשר באה נפילה?

בדרך כלל הנפילות באות כאשר לא עושים את הפעולות הנדרשות בזמן. אבל עצם העובדה שלא עשינו את הפעולות בזמן נובעת הרבה פעמים מקושי במבנה האישיות ובפגמי האופי של כל אחד כפי שהוא. ראיתי אנשים שהצליחו מיד להתחבר לתכנית על שלל מחוייבויותיה וכאלה שהבינו את הכל גם כשהדברים קרו בפועל. הם קראו את הכתובת על הקיר אבל לא עשו את מה שהיה כתוב עליה.

באופן אישי חוויתי מספר פעמים נפילות אחרי תקופות ארוכות יחסית של נקיות והטעם של הקימה אחר כך היה לעיתים קשה משאול. הרבה מאד בגלל האגו שחטף מכה אחר מכה והתקשה להתאושש. עזרה לי מאד התובנה שאין לי שליטה גם על ההחלמה. נכון שהייתי צריך לעשות מה שלא עשיתי ואולי אם הייתי משתף בזמן או עושה פעולות נוספות זה לא היה קורה. אך למרות הכל יש לי תחושה שאלוקים מעורב גם בזה. למה עשיתי כך ולא כך, למה הבנתי עכשיו מה שלא הבנתי מקודם, ולמה עוד לא הפנמתי מה שהייתי צריך להפנים.

לכל אחד מסתבר יש את המסלול הייחודי אותו בחר עבורו בורא עולם. לא תמיד קל להבין ולחיות עם זה אבל זה המפתח לשלווה אמיתית. כאשר אני מקבל את הקשיים שלי גם בדרך ההחלמה ומשתדל לעשות כל פעם עוד משהו בדרך קדימה אז הופכת התכנית למשהו חיובי. קשה מאד להמשיך עם האגו בתוך התכנית הזו. אז יש כאלו שמהיום הראשון נשארו נקיים ואפילו לא מצליחים להבין איך פועל מנגנון הנפילות בתוך התכנית ויש כאלו שממשיכים להתרומם למרות הנפילות. מה שנקרא מסלול מכשולים ומהמורות למטיבי לכת...

בסופו של דבר אין כפי הנראה תחליף לנקיות. נקיות של יום אחד, שבוע אחד, חודש אחד ובע"ה יותר ויותר.

חבר יקר שאל אותי מה הכוונה בסטטוס שלי בפורום של ״לוותר ולא להילחם״ אז כתבתי לו ותוך כדי זה התחדד לי מה הכוונה בזה ורציתי לשתף את זה אתכם חברים יקרים.

עד שהגעתי לפה לתוכנית אז תמיד נלחמתי בתאווה. נלחמתי ברצון, בתשוקה, בהנאה ובכל דבר שיש. ניסיתי הכל ושום דבר לא הלך לי. לא הבנתי איך אם אני נלחם כל כך חזק בחטא הזה אני בכל זאת לא משיג תוצאות. איך אני מתפלל וזה לא עובר ונעלם לי. איך כל כוח וקבלה ורצון בעולם לא מצליחים להכניע את זה...

ואז בחסד אלוקים ספונסר תוכנית והחברים נפל לי האסימון; אם יש לי ברחוב בריון שמרביץ לי כל פעם שאני יוצא לרחוב. מכות נמרצות וחזקות שממש מאשפזות אותי אפילו לפעמים. מה אני עושה? בהתחלה מנסה לריב איתו ואז ללמוד על מיני טכניקות אבל זה לא עובד... הוא פשוט מרוצץ אותי לשברים... אני ממש חסר אונים מול זה... אין לי שום דבר לעשות מולו. דא עקא, אני חייב ללכת לעבודה לבית כנסת ולמכולת, מה עושים?

אז דבר ראשון אני נכנע. כלומר מפסיק להיאבק איתו. מפסיק לחלוטין. כי מיום עומדי על דעתי לא ניצחתי אותו... אני פשוט מוותר על האופציה של המלחמה איתו כי זה בלתי אפשרי. ברגע ההוא, הרגע שבו אני מבין שלעולם (!!!) לא אנצח אותו בקרב שלנו, ברגע ההוא הפסקתי להילחם והחלטתי שאני צריך פיתרון אחר. נכנעתי למציאות הזאת, נכנעתי לרעיון של נוקאאוט. וזה צעד ראשון.

דבר ראשון אני מפסיק להילחם עם התאווה כי היא חזקה ממני. חזקה ממש. וגם אם השגתי אי אילו נצחונות דחוקים תכל'ס בסוף היא חזרה אליי וניצחה אותי. אז אני פשוט נכנע. נכנע לעובדה שאני לא יצליח לבד, והבנתי שאני צריך להפסיק עם מערך החירום שלי שכולל תפילות-קבלות-מקווה-בכיות-צדקה כי זה פשוט לא עובד במלוא מובן המילה. ואני פשוט משנה גישה, לחיים לתאווה ולשיטת ההיאבקות שלי.

הבנתי שאני לא חוטא אלא חולה וכאדם חולה יש כללים חדשים. ורק עם הכללים החדשים האלה אני יוכל להחלים. וזה לא כי לא איכפת לי מזה, אלא הפוך בגלל שאיכפת לי מזה. בגלל שראיתי שאני לא יכול לבד ושאני לא מצליח לכן אני משנה גישה, כדי להצליח להשיב לחיי את השפיות שלי.

אבל תכל'ס מה עושים? הרי הוא כל פעם שאני יוצא לרחוב הוא נותן לי מכות... אני צריך לצאת. לא רוצה להמשיך להיחבא בבית (ובנידון דידן - להוריד משקפיים במכולת או לתת 100₪ כל פעם שאני מאונן וכו׳ וכו׳ וכו׳) רוצה להיות חופשי!

יום אחד שכן חדש הגיע לבנין, ענק ממש "כגלית בשעתו", פחד פחדים... הר אדם. איך שאני רואה אותו עולה לי רעיון: אני שואל אותו אתה יכול לעזור לי? ואני מפרט באוזניו את הבעיה שלי. הוא אומר לי "כן, בשמחה! רק יש לי תנאי אחד, אתה צריך לסמוך עליי. אל תנסה לברוח להרביץ ולשלוט במצב. תשחרר, ותן לי לעבוד".

״ויהי למחרת״ אני יוצא החוצה ופתאום ההוא בא להרביץ לי. אני כולי נבהל וחושב שעשיתי שטות (״עם כל צעד חדש של כניעה הרגשנו שאנו הולכים מקצה הצוק אל האבדון״... הספר הלבן) עם השיחרור שלי ושאני טיפש ולמה עשיתי את זה. איך שהבריון ההוא מתקרב אליי להרביץ לי השכן שלי קופץ מאחוריי מנחית לו מכה ופשוט מוציא ממנו את האוויר... בום. נעלם. היה.

אני מנסה ככה להבין מה קרה, אבל זה קרה. הוא עזר לי. סמכתי עליו והוא עזר לי. (״אבל עשינו את הצעד... הכניעה הרגה את האובססיה״ ... המשך ציטוט) וזה ממש מדהים כי היה לי קשה מפחיד ולא הגיוני לא לנסות לריב איתו ולפחות ככה ״לעזור לו״ אבל הקשבתי לו, האמנתי, שיחררתי, והוא בדיוק מושלם הכניע אותו.

וזה בעצם צעדים 2-3. אני מגיע לאמונה שיש כוח גדול שיכול להושיע אותי ולראשונה לעזור לי להצליח בהתמודדות שלי, ואחרי זה אני באמת מוסר לו את חיי... אני עושה את מה שאומרים לי. אני משחרר את כל הידיעות והשיטות והטכניקות והפילוסופיה שלי ופשוט עושה את התוכנית כמו שהיא... ובסוף זה עובד.

חוסר אונים לא אומר לי שאני מפסיק לעבוד ומכבה את האיכפתיות שלי ונותן לתאווה להסתובב חופשי, אלא שאני ״משנה גישה״. אני מוותר. אני מוותר על התאווה, על המלחמה, על ״העזרה שלי״, על הצורך שלי בשליטה על המצב, על האגו שלי, על המאבק שלי. במקום זה אני נכנע. אני נכנע למציאות, לתוכנית, לחברים, לספונסר, ולאלוקים.

זה נקרא ״לוותר ולא להילחם״. השינוי גישה הזה שבלעדיו אין לי שום סיכוי להצליח. ההבנה שאני לא מנהל את העולם אלא אלוקים. המשפט "רצונו ייעשה ולא רצוני" זה שינוי גישה, זה שינוי בתוכנית בצורה ובמציאות היומיומית. כל יום רק להיום אכנע ואבקש מאלוקים לתת לי במקום התאווה והפגמי אופי שלי דברים שרק הוא יכול לתת לי.

ומלבד מה שכתב המסילת ישרים (פ"ג) דענין הקדושה תחילתו עבודה וסופו גמול, תחילתו השתדלות וסופו מתנה, מלבד זאת יש בנסיון ההסתכלות סיבה מיוחדת שנחלש כח היצר אחרי שכבר ניצחו כמה פעמים, כיון שבאמת כל היצר הזה הוא כולו דמיון אין בו שום הנאה אמיתית כלל.