שאלה: "כמה פוליטיקאים צריך כדי להחליף נורה שרופה?"

תשובה: "ארבעה. אחד להחליף אותה ועוד שלושה להכחיש זאת מכל וכל…"

כמעט מיום עמדי על דעתי הפכה ההתמודדות עם התאווה לבת לוויתי הקבועה. היא זו אשר החליטה עבורי האם אני בסדר או לא. המבחן הקבוע לבדיקה האם אני בסדר, היה כיצד אני היום מול השימוש בתאווה. די ברור שכמעט אף פעם לא הייתי שבע רצון מעצמי. רגשות האשמה נגסו בכל חלקה טובה באישיותי ולא הותירו מקום כלשהו לשביעות רצון. איך יכולתי אי פעם לחשוב על עצמי משהו טוב כשידעתי מה אני עושה? גם כשהייתי עושה דברים טובים כמו בקיום תורה ומצוות תמיד הייתה מופיעה משומקום התחושה המצמיתה, נו, אתה באמת חושב שאלוקים צריך את מה שאתה עושה? הוא לא יודע מה עשית רק אתמול ומה תעשה מחר?... תחושות האשמה רדפו אותי לכל מקום כמעט. הם היו בזמנים רגילים והחריפו בעיתות מיוחדות. הייתי מגיע לשמחות ורואה את כולם רוקדים ומיד קול פנימי החל לזעוק "מה לך כי תשמח? האם אתה כמו כולם? לאדם חסר לב ומצפון שכמותך אין באמת ממה להיות שמח".

לא פלא שעם השנים הפכה ההאשמה העצמית לחלק בלתי נפרד מאישיותי. היא נכנסה לכל תחום כמעט בחיי. חוסר שביעות הרצון היה מלווה אותי כמעט לכל תחום ולא משנה באמת אם הצלחתי בו או לא. למרות הקשיים הרגשיים שחוויתי ואולי בגללם הצלחתי להגיע למקומות ועמדות די מוצלחות בחיי, אך מעולם לא הרגשתי שאני מצליח במשהו. תמיד חיפשתי את הנקודות הבעייתיות בהתנהלותי כדי להלקות את עצמי חזור ושוב.

כתוצאה ממתחושות אלו היה בי תמיד את הצורך הכפייתי להוכיח כל הזמן לכל מי שאני רק יכול, כמה אני טוב. הפכתי לעבד של ממש לכל מי שבא בדרכי, במודע ושלא במודע. כמעט בכל סיטואציה מצאתי את עצמי מדבר, מחייך, מחמיא, מרצה, לכל עבר כדי שכווווולם יידעו כמה אני מוצלח. כמובן שכמעט תמיד התחושה אחר כך הייתה חמוצה עד להחריד. כשאני עבד של כולם כל הזמן אין לי באמת רגע של נחת מעצמי. הפכתי לעובד כפייה במחנה העבודה של עצמי. הייתי השופט, השוטר, הקלגס והאסיר באותה אישיות עלובה.

הטקסים הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי. אחרי כל שיחה עם אחרים בעלי משמעות עבורי הייתי מנתח את הדברים הלוך וחזור. אולי לא הייתי צריך לומר את המשפט ההוא ומי יודע מה ההוא חושב עלי אחרי מה שאמרתי. האם לא גרמתי לו לשנות את כל כיוון המחשבה שלו עלי? האם כעת הוא יחשוב שאני לא ממש אותה "פיגורה" שהייתי נדמה לו קודם.... לך תסביר לעצמך שאותו ההוא שאתה מחשבן אותו שעתיים לא ממש סופר אותך ואתה לא ממש בראש מעייניו. אבל לי זה לא ממש עזר. כך הפכתי לחסר ביטחון. הייתי חייב ממש לשלוט בכל העניינים להנדס כל תגובה ולתכננן כל משפט, סיוט של ממש.

בדרך ההחלמה אני מתחיל להבין את הצורך האובססיבי שלי בשליטה. קשה לי לשחרר באמת מול כל אירועי החיים. לאפשר לחיים להתנהל כפי שהם גם בלי שאדע תמיד מה יקרה בעוד רגע, בכל מקרה אין לי שליטה על הדברים. פעם אחר פעם נוכחתי לדעת שהאחיזה שלי בכל מה שקורה לא ממש עוזרת יותר מאם הייתי מרפה שם. לא ראיתי שהתסיסה הפנימית וחוסר שביעות הרצון שלי הביאו שינוי מבורך כלשהו למצב, לפעמים זה רק החריף אותו יותר.

הבנתי שמה שעומד מאחורי הצורך בשליטה הוא הפחד בשלל צורותיו. אני מפוחד ממה שיחשבו עלי וכתוצאה מכך אני מנסה בכח לנהל את החיים. הפחד לא די שאינו עוזר, הוא מזיק. השינוי החיובי אם יגיע לא יכול לבא מתוך בהילות, הוא צריך להיעשות בשום שכל ומתינות. למדתי להפריד בין התחושות המסעירות לבין הפעולות שיש לעשות. לא תמיד אני חייב להגיב מיד בעקבות הרגשות. אפשרי לחלוטין להרגיש רע לא כי הייתי לא בסדר אלא כי מנגנון הפרשנות שלי מזייף לפעמים. גם אם נדמה לי שלא אמרתי את אותו המשפט המרשים ביותר שהייתי צריך לומר, לא קרה שום דבר. רוב האנשים בעולם אומרים המווון פעמים משפטים לא לגמרי מדוייקים וזה בסדר. גם אם זה לא בסדר גמור הם לא גמורים מזה....

למדתי שחיים המהולים בדרך קבע באשמה עצמית רעילה, מפריעים לי לראות את הצדדים החיוביים שבאישיותי. לראות את מה שטוב בי חשוב עד קריטי כדי לאפשר לי לצמוח. אם אני כל כך גרוע אין לי באמת כל סיכוי ויכולת לעשות משהו עם עצמי. אותה שמינית שבשמינית גאווה מחוייבת המציאות כדי לקבל כח. מסתבר שאני לא כל כך גרוע כמו שנדמה לי גם אם אני לא מושלם.

המעידה האחרונה שלי היתה מאוד מבלבלת. תמיד אנחנו מדגישים את הצד של הפניה אל הפורנו בתוך בריחה, מפלט מהקשיים, תוצאה של הפגמי אופי שלנו, אבל הפעם שום דבר מזה לא היה נכון. מאז שהגעתי להחלמה, המעידות שלי היו תמיד קשורות למצב שלי, ותמיד יכולתי לראות קשר ברור בין מה שעברתי לבין התוצאה - המעידה. למשל מריבה ענקית עם אשתי, טינות חזקות על הבוס או פחד ממצב כלכלי קשה. במצבים האלו, התאווה היתה מפלט, מקום שיכולתי לברוח אליו ולשכוח מהכל.

כאשר זה המצב, העבודה על הצעדים היא פיתרון מעולה כיון שבדיוק בבעיות האלו הצעדים מטפלים. כשהטינה גרמה לי רצון לברוח לשימוש בתאווה, עבדתי קשה להיפטר מהטינה, והצעדים היו תכנית נוחה ופרקטית כדי לבצע את העבודה הזאת. אותו דבר כאשר התמודדתי עם קשיים בזוגיות או כל בעיה אחרת שגרמה לי לברוח.

אבל הפעם זה היה אחרת, הפעם המעידה היתה אחרי תקופה טובה ומחוברת, בסיום יום מצוין שלא היתה לי שום סיבה לברוח. המצב בבית מעולה, בעבודה הכל בסדר, המצב הכלכלי גם הוא טוב, ולמרות הכל, בלי שום סיבה שיכלה לגרום לי לברוח, פשוט מעדתי. סתם ככה, הרגשתי כמיהה לתאווה, שכנעתי את עצמי שהפעם אסתפק ב"קצת תאווה", לא עשיתי את הפעולות שאני מורגל בהם, ופתאום מצאתי את עצמי עמוק בפנים, ורק בחסד אלוקים לא המשכתי הלאה ולא נפלתי.

מיד אחרי שהתחלתי לעשות את הפעולות שהחזירו אותי לשפיות, התחלתי לשאול את עצמי מה קרה? הרי הכל בסדר ואין לי שום סיבה לבריחה, אז למה פניתי אל התאווה? התשובה שלי לכך היא שישנה סיבה נוספת לשימוש בתאווה, והיא סיבה לא פחות חזקה ומשמעותית מאשר הסיבה של הבריחה, רק שמשום מה כמעט אין לכך התייחסות מצד החברים, וכמעט כל הדיבורים והפעולות מתייחסים לנושא של הבריחה. המדובר הוא בכמיהה שיש לנו לתאווה, כמיהה חזקה כל כך שהיא יכולה להתגבר על כל סיבה אחרת שיש לנו למה לא ליפול.

בהקדמה לספר הגדול מופיעה חוות הדעת של הרופא, ושם הוא מתייחס לכך בצורה מאוד מפורשת:

"אינני מחזיק בדעת המאמינים שהתמכרות היא בעיה של שליטה נפשית בלבד. היו בטיפולי אנשים רבים אשר עבדו, למשל, במשך תקופה של חודשים על איזושהי בעיה או עיסקת כספים שהיתה חייבת להתבצע בתאריך מסויים, שהיה הנוח להם. הם לקחו משקה אחד ביום לפני אותו תאריך, ואז תופעת הכמיהה מיד הפכה לחשובה יותר מכל העניינים האחרים, וכך העיסקה באותו תאריך כלל לא נערכה. אנשים אלה לא שתו על מנת לברוח; הם שתו על מנת להתגבר על כמיהה שהיתה מעבר לשליטתם הנפשית. ישנם מצבים רבים הנובעים מתופעת הכמיהה אשר גורמים לאנשים להקריב את החשוב שבדברים והעיקר לא להמשיך להילחם."

במילים אחרות: נכון שהרבה פעמים אנחנו פונים לתאווה בתור מפלט לבריחה, אבל בנוסף לכך אנחנו מחפשים תאווה פשוט כי זה כיף. אנחנו נמשכים לפורנו כי ככה אנחנו.

הטיפול בסיבות שלנו לבריחה אל התאווה הוא על ידי טיפול בבעיות שבגללן אנחנו בורחים, אבל הטיפול בכמיהה עצמה הוא רק על ידי כוח גדול מאיתנו. כשאני יודע שההתמודדות הזאת גדולה עליי ומבקש עזרה מחברים ומאלוקים, אני יכול להשתחרר מהכמיהה.

עוד מהוה ענין שמירת העינים עבודה גדולה של "שבירת היצר", שהיתה בעבר עבודה מרכזית בפנ"ע אצל בני הישיבות ועובדי ה'. וכך כתב בענין זה הגה"צ ר' יחזקאל לווינשטיין זצ"ל (אור יחזקאל – מכתבים, יא') "הנה זה כלל לאדם מה ה' דורש ממך, מה שהוא היפוך טבעו, בשביל זאת לשבור את טבעו נברא האדם... כי עיקר בריאת האדם היא זאת לשבור ולהסיר הערלה מעל לבו וכל מה שהאדם מרגיש כבידות זה ערלה שלו ר"ל, וזה עבודתו ובזה יעלה מעלה מעלה" עכ"ל.