|
אתמול בלילה נכנסתי לישון, אבל אחרי השנת צהריים שישנתי בחג (במיוחד כשאין סעודה שלישית...) לא הצלחתי להרדם. שכבתי במיטה וכל מיני מחשבות התחילו להתרוצץ במוחי.
ברשותכם, אני רוצה לשתף אתכם במחשבה שעלתה לי על ספירת העומר, יכול להיות שזה כבר לא כ"כ אקטואלי' אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.
כולנו מכירים את ההרגשה הזאת של ליל הסדר. חוזרים מבית הכנסת, מסביב אווירה נקיה של התחדשות, מסיבים סביב השולחן כל המשפחה ומתחילים בקריאת ההגדה' מה נשתנה, עבדים היינו וארבע כוסות.
לאט לאט מתחילה לעטוף אותנו מן הרגשה משונה של התרוממות רוח' של קרבה להשי"ת...
ואז איפשהו בין הכוס השלישית לרביעית (לא כולל הכוסות שהיו בשולחן עורך...) צפה ועולה איזו שיחה של המשגיח בישיבה. הוא דיבר על זה שליל הסדר הוא הלילה שבו אנו אמורים לעשות סדר בחיים שלנו... מבט קטן מסביב לשולחן מראה לנו את האנשים שאנחנו הכי אוהבים וגם הכי פוגעים בהם... ואז מתגבשת ההחלטה - זהו! עבדים היינו - עתה בני חורין! מעכשיו אני נקי! אני לוקח את ההתרוממות רוח הזאת כתנופה לכל השנה! ואז מתפרצת בתוכינו מן תחושת אופוריה ואנחנו מתחילים להגיד את ההלל בהתרגשות, ובכוס הרביעית מסיבים כמו בני חורין אמיתיים...
לצערינו, אנחנו מכירים גם את ההרגשה שאחרי... אחרי יומיים-שלש ואולי אפילו שבוע שלם, אנחנו מוצאים את עצמינו שוב מול המחשב כשהשאלה נוקבת בתוך הראש... למה?! למה עשיתי את זה? הרי אני בן חורין? אני הרי בתנופה?!
כאן באה התורה ואומרת לנו: עשיתם החלטה חשובה מאד אבל בואו נעשה את זה נכון... מיד אחרי שאתם מביאים את אותו עומר 'התנופה' הזה - תספרו חמישים יום...
היום יום אחד לעומר. היום שני ימים לעומר. היום שלושה ימים לעומר. והיום - וכל יום רק להיום - אני נקי!
אני לא יודע מה יהיה בהמשך ולמען האמת זה גם לא כ"כ מעניין אותי... ואפילו אם אתמול לא היה היום הכי מוצלח שלי עדיין לא מעניין אותי שום דבר! היום. ורק להיום אני נקי!
ככה, ורק ככה נצליח יום אחרי יום עד שנגיע למתן תורה הפרטי שלנו וקבלת עול מלכות שמיים אמיתית!
תגובה ציטוט עריכה
|
