בטיסה אחת קרתה תקלה קריטית. הטייס הורה לדיילות, "לכו להכין את הנוסעים לנחיתת חירום."

כעבור מספר דקות פנה הטייס לדיילות, "מה מצב נוסעים, כולם מוכנים לנחיתת החירום?"

"בערך", השיבה לו הדיילת הראשית, "כולם יושבים במקומות וחגורים לכיסאות חוץ מעורך דין אחד שעדיין מחלק כרטיסי ביקור…"

נסעתי עם אשתי ברכב והיא שמעה אותי משוחח עם חבר יקר שזכיתי להיות הספונסר שלו – היא לא ידעה עם מי אני משוחח – הייתי בדיבורית באוזן – אבל כן היה ברור לה על מה אנחנו מדברים, הוא שוב הלך לאבדון, החליט לראות פורנו (הפעם הוא הופתע על ידי בן משפחה) נשרפתי, שמעתי איש כבוי, גמור. תבינו הבנאדם מבריק, איש מקסים, ופתאום השימוש הרג אותו.

אשתי שתקה, רואה אותי בכאבי, ואז זרקה לי, תגיד, כתבת פעם על השימוש בחגים? לא, עניתי, אתה לא חושב שזה זמן שמצריך התייחסות מיוחדת? צודקת, צריך. וידעתי מה הפוסט הבא שאני הולך לכתוב, הנני תפילה שיהיו הדברים לתועלת.

לרבים מאיתנו 'החגים' מרגישים כמו ים המלח, לא רק בגלל המקום הנמוך שאליו לא מעט מכורים יורדים בהם, אלא בגלל שכמו בים המלח המקורי, ככל שיש לך יותר פצעים זה שורף יותר... וזה בכלל לא משנה מי פצע אותך, והיכן נפצעת. זה פשוט שורף. כן, אשמה שורפת, בושה בוערת, והפחד, אוהו, זה כבר טיגון בשמן עמוק.

מעבר לפציעה בנשמה, ישנו מרכיב חשוב נוסף באישיותנו שספג גם הוא מהלומות כבירות, הרגש - לחלק מאיתנו הנזק הוא בלתי הפיך, ולכל הדעות מדובר בתהליך ארוך תובעני ולא פשוט, שמצריך נכונות לפעולות מנוגדות להרגלים רבי שנים, והתמדה רבה, חוסר היציבות עלול להיגרר לחוסר עקביות שיתקע ויאריך את התהליך.

כל התרגשות שאינה מבוקרת, שלא תנותב נכון, עלולה לעלות למכור בנקיונו. חד וחלק. אנחנו מדברים על אינסטינקטים, כשם שמוכה שהורגל שצועקים עליו ומכים אותו, מרים את ידיו להתגונן כשהוא שומע קול צעקה, כך המכור פונה אל התאווה בכל פעם 'שהמערכת' שלו שומעת 'צעקה'. אלו הם עובדות, אדם חכם לא יתווכח עם המציאות.

הימים שאנו נמצאים עם משפחותינו, מורכבים, ראשית יש לנו פשוט יותר שעות עם מי שמסומן במודע או בתת מודע, 'במערכת' שלנו כגורם חלקי ואף למעלה מזה לכאב, שהיה מנת חלקינו, אל נתפלא אם נחוש עוינות, כן ננסה לזכור שאם נשמור אותה ולא נרפה ממנה היא עלולה להרוג אותנו – לא סתם נכתב בספר הגדול שהטינה היא עניין של חיים ומוות, לאלכוהוליסטים היא רעל. (עמ' 57)

ומעבר לזה יש את תחושת חוסר השייכות, כולם מארחים ומתארחים ולי בא לקפוץ מהגג מכל המשפחתיות המעושה והדביקה הזו, תוסיפו לזה שיש יותר זמן פנוי... הגיהנום פותח מחדש את שעריו... תראו לי מכור עם זמן פנוי ואראה לכם איך הוא חוזר להשתמש.

העובדה שאני חסר כח לא אומרת שאשב רגל על רגל ואתן למפעל חיי – לתהליך ההחלמה, לחוות חוויות רוחניות להתמוטט בבין הזמנים, בימי החגים, כן, אני מאמין בכל ליבי, שהכח העליון הוא הרופא לשבורי לב, הוא חבש את פצעי, ממנו הגיעה היכול להכיל ולסלוח, אבל לגבי השתדלות , בשורות הבאות אחלוק עמכם את ניסיוני, מתאים קחו, משעמם או עקום מבחינתכם השליכו.

מה שעובד לי:

להתפלל בלי סוף, לדבר עם הכח העליון במילים שלי, אבאל'ה תעזור לי, אני לא יכול לבד. רק אתה יכול להציל אותי מעצמי. זה מצליח.

אני משתדל 'לצאת מעצמי', לתת - לא חשוב מה ולמה, עדיף כמה שיותר. רוצים עזרה, קחו, שמתי לב שאני מתמלא בעיקר כשאני נותן. לנקות לסדר, לא כעבד אלא כמי שרוצה להיות בן חורין מהתאווה. חוצמיזה עובדה היא , שכשאני עסוק בלתת יש לי פחות זמן לאכול לעצמי את הראש. ואני מרגיש איכשהו שייך. אני הופך להיות חלק.

אני משתדל להימנע מויכוחים וחיכוכים. למה? כי אני מרגיש גרוע אחריהם. במיוחד כשנצחתי. ובדרך כלל הם יוצאי מכלל שליטה והופכים את האוירה לעכורה. למרות שזה חשוב, החג אינו הזמן הנכון לשנות ולחנך אף בן משפחה שאינו ילדי הביולוגי, וגם אותם במידה שהייתי רוצה שיעשו זאת עימי.

להתחייב להחלמה, לא להשאיר זמן פנוי, אני כבר אראה מה לעשות... שם המחלה שלי חוגגת, להיצמד ככל האפשר לאנשים שיודעים באמת מי אני.

לא לצאת לטייל 'סתם' – מצאתי את עצמי במקומות שלא תכננתי להגיע אליהם. יוצא מהבית רק עם תוכנית ברורה. אם יש לי 'סטיות' מהתכנון המקורי, הנני משתף בהם מישהו שיודע את האמת עלי, הוא יכול להתריע בפני שאני מספר לי סיפורים... (זו הסיבה שעלי לחזור לשפיות, יש פעמים שאיני רואה את עצמי באור נכון.)

ולישרי לב, שמחה - שמחה אמיתית באה אחרי שהלב ישר.

ועוד דבר נפלא הביא הגר"ח קנייבסקי שליט"א בשם הרוקח (הפטרת יתרו) שישעיה הנביא הבטיח לאחז שכיון שכבש עיניו מהביט אל נשים, ינצח במלחמותיו. וזה דבר פלא, שעם כל רשעותו של אחז, כיון שהיה נזהר בשמירת עיניו זכה להבטחה לנצח במלחמותיו.