למי שחוגג פסח בבית - שיהיה לו חג פסח כשר ושמח.

למי שחוגג פסח במלון - שיהיה לו חג שמח.

למי שחוגג פסח אצל חמותו - שיהיה לו חג כשר.

למי שחוגג פסח במלון עם חמוותו - שיהיה לו חג.

כנגד ארבעה מחלימים דיברה ההחלמה: אחד 'חולה', אחד 'חוטא', אחד 'מה אני, מי אני, מה, מי, למה', ואחד שאינו יודע שהוא בבעיה. אני מתחבר לפירוש של רבותינו על ההגדה, שאומר שארבעת הבנים נמצאים כולם בי - בזמנים שונים.

גם בהחלמה שלי: יש לי זמנים של קשר עם החלק החולה שבי - תחושה ברורה שאני מכור, זמנים של תחושה שאני חוטא ללא תקנה - תחושה שאני סתם 'עובד' על עצמי,  זמנים של בלבול וייאוש מזדחל - תחושה שנגמר הכוח. להכול. ויאללה בלגן... וזמנים של סתם - עובד על אוטומט בלי להרגיש או לצפות לכלום.

הנחמה שלי היא שכמו שכתוב בהגדה - כנגד כל הארבעה דיברה תורה. אפילו כלפי הרשע. וכשיש דיבור עם מישהוא יש קשר, יש תקשורת, ולכן יש תקווה לשינוי, גם כשהדיבור הוא בסגנון - 'תן לו בשיניים'... הכוונה היא בסופו של דבר לקרב, ולא להרחיק. כי בשביל להרחיק, הדרך הכי טובה ויעילה היא פשוט לנתק מגע, הריחוק יגיע כבר לבד, מעצמו.

"ההיפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההיפך מאמנות אינו כיעור, הוא אדישות. ההיפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות. וההיפך מחיים אינו מוות, הוא אדישות." - אלי ויזל.

שאזכה להמשיך להתחבר, ולתקשר עם אבא אוהב שלי, גם כחולה, גם כחוטא, גם כמבולבל, וגם כשסתם.

שיהיה חג מחובר לכולנו, בכל מצב צבירה שהוא.

בימים האחרונים (דווקא עקב גל המעידות שלי) הבנתי שאם אני רוצה להחלים, אם אני רוצה להתקדם, אם אני רוצה להיות מפוכח, אז אין פרווה, אין אמצע, זה צריך להיות מאה אחוז. חמץ במשהו, תאווה במשהו, תאווה היא חמץ ורעל בשבילי, אם אני לוקח אפילו קצת אני נדפק, כי אין דבר כזה "קצת" כי אני לא יכול לשלוט בכמות, כי זה מביא עוד ואני פשוט לא יכול להתאוות כמו ג׳נטלמן...

בכלל לא יכול. והבנתי שאני צריך לפעול מיד לפעול במהירות, להתנהג על פי החוסר אונים והצעד הראשון שלי כי רק ככה אני יהיה נקי ומפוכח.

המעניין הוא שהבנתי בימים האחרונים שיש הבדל מהותי בין הימים שאני מפוכח והימים שלא. בימים שאני נקי ומפוכח באמת ולא "רק לוקח לגימה קטנה" אלא נכנע ועושה פעולות, אז לא רק שאני לא באובססיה נוראית אלא אני חי ומתנהג ומרגיש כאדם יותר משוחרר, אני יותר רגוע, יותר שלם עם עצמי ופשוט פחות חי את מה שאין לי ויותר חי את מה שיש לי. לעומת זאת בימים שאני מועד ולוגם אז אני פשוט אדם שונה, אני סוג של מסומם, ולאוו דווקא בקשר לתאווה אלא אני מסתובב ככה בהיפריות כזאת ובאקסטזה של חיפוש וריקנות כלשהיא, בסוג של חוסר נינוחות וקבלה עצמית שכמובן מביאה אותי לחפש תאווה, לנשום תאווה, להיות "חיייייייייב" תאווה ולהתנהג כאילו חסר לי משהו. אני פשוט נהיה לא שווה ערך בעיניי עצמי ומחפש משמעות.

אסירות תודה לאלוקים על ימים מחוברים ומפוכחים דווקא בימים הטרופים האלה... ״גילינו שאי הזנת הרעב לא הרגה אותנו״ וזה לא מובן מאליו ב-כ-ל-ל...

אסירות תודה לאלוקים שלא פעלתי על פגמי אופי, שהצלחתי לעשות חשבון נפש נוקב וחסר פחד ולמסור אותו לאלוקים, להבין שזה מי שאני אבל אלוקים יכול להושיע אותי.

אסירות תודה על חברים נפלאים, על שבת מחוברת מאוד ונפלאה, על אשה מדהימה שעוזרת ומשחרת לי לעבוד לבד וזה לא מובן מאליו בכלל בכלל...

אסירות תודה שיש לי כל מה שאני צריך ויותר ושאני יכול לעזור לאשתי הרבה הרבה ואני שמח לעשות את זה.

אסירות תודה שאני לומד עוד ועוד על עצמי ויותר לומד לקבל את עצמי ולאט לאט עולה ומתעלה. לא מובן מאיליו.

רק רוצה לבקש ממך אבא שתיתן לי עוד יום אחד נקי ומפוכח. יום נקי מתאווה יום שאני לא יפעל על פגמי אופי ואני אמצא בך את מה שאני מחפש בתאווה ובפגמי אופי שלי... יום אחד אבא.

ועוד כתב בספר חסידים (סי' תצ"ה) שכל דבר צער שאדם סובל בשביל אותו ענין עושים טובה לזרעו. ומשנה שנויה היא במכות (כג:) ומה הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן, הפורש מהן עאכו"כ שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. וכתב שם העיון יעקב דכן מצינו ביוסף שלא רצו עיניו לזון ממה שאינו שלו בפוטיפרע, אין עין הרע שולטת בזרעו עד עולם.