אני כל כך מקנא באנשים שנשאר להם הרבה כסף בסוף החודש.

לי תמיד נשאר הרבה חודש בסוף הכסף…

אני מאמין בך. אף פעם לא הפסקתי. בתקופות האפלות ביותר הידיעה שאתה קיים החזיקה אותי בחיים לא פעם, בלי הגזמה.

למרות זאת תמיד הרגשתי שאתה רק אל קנא, לא ראיתי את החסד והרחמים. "למה אתה מעניש אותי ככה?", שאלתי שוב ושוב. לרוב גם מצאתי סיבות, כאילו אני מבין איך אתה מנהל את עולמך.

חטאתי, עוויתי, פשעתי... מה אומר ואיך אתרצה? והרי אתה רואה דלותי, והרי אתה יודע

*

פספסתי בגדול. אני חייב לך תודה על כל כך הרבה דברים. הם היו שם תמיד, אני לא ראיתי אותם. ועכשיו כשאני מתחיל לראות, אני מודה לך על כך שנתת לי הזדמנות נוספת.

כשאני מסתכל אחורה, ברור לי כשמש שזה לא מובן מאליו שאני בין החיים. היית עמדי, אבל הסתכלתי למטה ולא למעלה, חישבתי את קיצי לאחור.

מה שצריך היה לקרות קרה ומה שצריך לקרות קורה. תודה על החסד והאמת, תודה על כל הטוב שקורה לי בחיים.

תודה על הסיבוב שעברתי כדי להגיע ברגע הזה לנקודה הזו. תודה.

בתוכנית יש שני סוגי התמודדות שאני לא רואה אותם כסותרים אלא כמשלימים לפחות כך הם היו גם בעבורי.

הראשון שבהם היא הסיבה שבגללה בכלל הגעתי לאתר ולתוכנית (ואני מניח שגם אחרים) הרצון להפסיק. שנמאס. שאי אפשר יותר, וחייבים לקבל עזרה. בשלב הזה קיבלתי את התוכנית כעוד משהו שאני עושה בחיים נוגע לא נוגע בצורה שאני מקבל את הדברים אבל מביט בזהירות ומרגיש זרות. בשלב זה בעיקר עבדתי עם התוכנית של ה- 90 יום. לקבל מייל יומי, לקרוא את המדריך מידי פעם להסתכל בפורום לקרוא את הצעדים ולנסות ליישם כמיטב היכולת.

השלב הזה בעיניי מזכיר לי כמו מסע מייגע בדרך מדברית ומאובקת. כאשר כל יום אתה מתפלל בשקט "רק להיום, רק להרגע, א-לוהי ,ה' תן לי הכוח תן לי הרחמים רק להרגע – לא לשקוע בשנאה ובכאב בנסיעה סתמית באוטובוס תן לאור ליופי ולסדר להיכנס לליבי"

לאט לאט השפה בפורום מטפטפת לתודעה ועימה ההבנה שלא די בלהפסיק אלא בתוך הכאב שלי אני יודע שזה לא מספיק לי. גם אם אני יודע שאם התוכנית הנוכחית אוכל להחזיק זמן רב נקי ואולי אפילו תמיד. אבל בפנים אני עדיין ארגיש רקוב, רע, מפלצת.

הפחד הגדול שלי למות כשכולם מסביבי חושבים עליי טוב ובאמת במציאות אולי אפילו לא עשיתי אף חטא, או דבר רע. אבל בפנים כאשר אני עומד מול עצמי ומול ה' אני יודע שאני מפלצת. מתוך זה הבנתי לאט לאט. שאני מחפש החלמה.

בשלב הזה (יש להודות שגם התפנה לי הזמן באופן טכני) סיימתי את ה- 90 יום והחלטתי לראות את כל הסרטונים של פורטיפיי ( +לעשות את שיעורי הבית שלהם) ולהצטרף במקביל לקבוצה הטלפונית (לאחר שווידאתי שהיא חסויה כמובן).

התוכניות נתנו לי הרבה ידע וכלים להתמודד עם ההתמכרות ויתירה מכך הם נתנו לי שיתוף אוטנטי של חברים אודות הצעדים בחינת תורה שבעל פה שנרכשה ביזע ובניסיון (ולא רק בכתב). הם נתנו לי דבר שעד אז לא הרשתי לעצמי להרגיש לא רק תקווה אלא גם ביטחון – וודאות בהחלמה. משהו שלא הרשיתי לעצמי להרגיש שנים. יחד עם הביטחון התחזקה התחושה שיחד עם הזהירות, הזרות והבדיקה עם הדברים המתאימים לי החלטתי בלב החלטה שהייתה זקוקה לריענון – ללכת על התוכנית עד הסוף.

ככל שעבר הזמן נפתחתי יותר לביצוע טלפונים לחברים (דבר אותו לא הייתי חולם לעשות בזמנו) וגם למפגשים. כאשר אני חושב שהמפגש בכנס עם עוד חברים חידד לי את הצעד הראשון מחדש, ועזר לי בעצם כמו להתחיל מחדש שאני כבר מבין יותר את מה שהתוכנית מבקשת לתת לי. לצאת מהאגו ולדעת לבקש עזרה. שבאופן פרדוקסלי זה, ולא ההתמכרות עצמה המרכיב המשמעותי במחלה.

חשוב לי לציין שאצלי לא היו בהכרח ניסים ואורות גדולים, לא מעמד הר סיני וגם לא התרסקות לתהומה רבא. כל אלו היו נסתרים וגנוזים בתוככי הנפש וכל החלטה נעשתה בקצב שלי ואיתה צמחה הוודאות בה' ובהחלמה.

אני עוד רק בראשית דרכי אבל עד כה זה מה שעזר לי.

וגם בענין ההנהגה של "שחות עינים" כתב שם הרא"ח שהעין יש בה שם הוי"ה והארץ היא אדנות, וא"כ כשמסתכל לארץ נמצא מייחד שם י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י, ואם מסתכל לחוץ למה שאינו צריך, הרי הוא מפריד הוי"ה מאדנות. והדברים הם עמוקים ונעלמים מבינתנו (וקצת מבואר בנפש שמשון סידור התפילה עמ' רמ"א), אבל דיין הדברים הללו ללמדנו שתיקונים עצומים נעשים בעולמינו ובכל העולמות ע"י שמירת עינינו.